פתאום בהתחלת החיים
בילי מוסקונה-לרמן
"מעריב - סופשבוע" - 16 במאי 2002
הן נשים צעירות שהתאהבו
בגברים צעירים. האהבה נגדעה רגע לפני שהבשילה לחתונה. כשהחבר נהרג במלחמה
על הבית. עכשיו הן מתמודדות עם כאב ההתאלמנות, אף שאינן מוכרות כאלמנות.
שני מונולוגים כואבים.
בחודשים האחרונים, כפועל יוצא של פעילות צה"ל,
נוספו נשים צעירות רבות
למעגל "האלמנות הלא נשואות". חברות של, נערות ונשים צעירות, אהובותיהם של
בחורים צעירים שנהרגו במלחמות. אמנם אהובות, אבל משום שהן לא קשורות בקשרי
דם או נישואים, הן אינן זוכות להכרה במסגרת החוק. קצין נפגעים לא יידע אותן
על נפילת חברן, והן עלולות לשמוע את הבשורה המרה ברדיו; לא תמיד הן מוזמנות
לשבת שבעה עם המשפחה; לא זוכות להכרת הממסד, בטח שלא לעזרה נפשית. מעמדן,
עד לפני כמה שנים, היה משול לאוויר.
הן מודרו בעבר על ידי הגופים הרשמיים מטקסי האבל, ובכך הוכו פעמיים. פעם
אחת במותו הפתאומי של הגבר האהוב, ופעם שנייה בהזזה המיידית שלהן הצדה
ממערכת הסימנים והריטואלים הרשמיים, החשובים כל כך לעיבוד האבל
ולהתמודדות עם הכאב.
נשים צעירות שנותרו לבדן בכאבן. לא מוכרות, מוזנחות, לא שייכות. מי שהיו
האדם הכי קרוב לחייל ההרוג, שחלקו איתו, ברוב המקרים, אהבה ראשונה,
וחלומות שכבר לעולם לא יתקיימו.
אבל דורש תעודות
ב7- בספטמבר 97 נפל בלבנון קצין
נח"ל
סגן אבי בוק, שהיה החבר של מיכל חיימוביץ'. הם הכירו בכיתה א'. התאריך שנקבע להכרזת האירוסים שלהם נפל
בדיוק על זמן השבעה.
עולמה של מיכל חרב עליה. אמה פיליס ואחותה תמר חיימוביץ'-ריכטר החליטו
לעשות מעשה. באותה תקופה שוחחה פיליס שעות ארוכות בטלפון עם אחותה
שהתגוררה בארצות הברית.
האחות, שחלתה בסרטן, סיפרה שהדבר היחידי שעזר לה להתאושש היה קבוצות
תמיכה של חולי סרטן בארצות הברית. פיליס ותמר החליטו
להקים קבוצות תמיכה לחברות של חללי צה"ל שנפלו אז מדי יום בלבנון. כשפנו
השתיים לדובר צה"ל לקבלת עזרה, נתקלו בסירוב. החברות, נאמר להן, אינן
קשורות בקשר דם עם החללים ועל כן לא זכאיות על פי החוק לסיוע נפשי או אחר.
פיליס ותמר לא התייאשו. הן פנו לגורמים נוספים במשרד הביטחון עד שהגיעו
לדלתה של צפרא דוויק, מנהלת מחוז דן באגף השיקום במשרד הביטחון, שראתה
בהקמת קבוצות התמיכה עניין הכרחי. היא עודדה ודחפה, ישבה איתן שעות
וחיברה אותן לקצינות הנפגעים, שמהן קיבלו את שמותיהן של עשר החברות
הראשונות. בעצתה, הקימו השתיים קרן פרטית שתמומן מתרומות ותטפל בהקמת
קבוצות תמיכה. ובינתיים, כדי לא לחכות להכרת משרד הביטחון וצה"ל, גייסו
תרומות פרטיות למימון הקבוצה הראשונה, בין היתר באמצעות משרד עו"ד מלכא,
אהרוני, ליברמן, שבו התמחתה תמר.
ב 23- בנובמבר 79'
התחילה להיפגש הקבוצה הראשונה, בהנחיית חגית צאן, עובדת סוציאלית שהומלצה על ידי משרד הביטחון. לאחר הקמתה ומתוך אמונה כי על הממסד
להכיר בחברות, פנו פיליס ותמר, בסיועו של האלוף עמיעז סגיס, לראש אכ"א דאז
אלוף גדעון שפר. בפגישה שהתקיימה עם האלוף ונציגי צה"ל נוספים
- ב16 בפברואר 89' נתקבלה החלטה כי משרד הביטחון יממן את שכר מנחות קבוצות התמיכה ובלבד
שארגון הקבוצות והפעלתן ייעשה באמצעות עמותה רשומה שתוקם למטרה זאת. וכך
היה.
משנת 79' ועד היום ארגנה העמותה, שמופעלת בהתנדבות על
ידי פיליס ותמר, שש קבוצות תמיכה בעבור חברות וחברים של חללי צה"ל. העמותה פתוחה לכל חבר או
חברה של חלל צה"ל, בלא כל קשר לנסיבות מותו, כשהטיפול ממומן כולו על ידי
העמותה.
נורית גורן, פסיכותרפיסטית, מנחת קבוצות התמיכה: "מדובר בקבוצות של
בחורות צעירות, שזה אולי לא חבר ראשון אבל חבר בתחילת גיל הבגרות שפתאום
מת להן. הן מלאות כאב ועצב ומבולבלות בין הכאב שלהן ובין זה שבאופן פורמלי
הן לא אמורות להתאבל. האבל שלהן לא לגיטימי בגלל שאין להן טבעת. חלק
בתיכון, חלק בצבא, חלק באוניברסיטה. הן אמורות להמשיך לתפקד כרגיל, גם
המשפחות רוצות שהן יחזרו כמה שיותר מהר לשגרה והן מבולבלות, איך ממשיכים
הלאה עם כאב כל כך גדול מבפנים וחוסר הכרה כל כך גדול בחוץ.
"מבחינה נפשית ופסיכולוגית, מגיע להן כל הזמן שבעולם לעבור את כל שלבי
האבל הרגילים. הדבר הראשון והכי חשוב, שהן בונות לעצמן קבוצת השתייכות,
ואחר כך הן עוברות תהליך של עיבוד האבל, הכחשה של האובדן, עימות עם
כעסים, רפרטואר שלם של רגשות שבסופו הן לומדות להמשיך את החיים עם האובדן
ועם הזיכרון".
ארבע קבוצות חדשות עתידות להיפתח בקרוב. אחת מהן ארגנה אתי חדד
מקרית-מלאכי, שיזמה קבוצת תמיכה מיוחדת לחברות של חללי צה"ל שנפלו לפני
קום העמותה בשנת 79'. חדד שכלה את חברה, אלמוג קליין ז"ל,
בשנת 49'. היא התחתנה חמש שנים אחר כך, ולמרות שהיא נשואה באושר היא מרגישה שהיא לא
התאבלה כראוי על אלמוג. "ההתמודדות עם המוות הפתאומי הזה שקשור לאהבה
ראשונה, שקשור לזה שאף אחד לא מכיר באהבה שלכם, ההתמודדות הזאת לא נפסקת
גם אחרי האהבה הבאה. גם אחרי הנישואים".
תמיד אשגיח עליך
גלית מייזליק, בת 32, גדלה בפתח-תקוה. היא היתה חניכה
בבני עקיבא ועשתה שירות לאומי בפסגות, שם עבדה עם ילדים לקויי למידה ממשפחות הרוסות. היום
היא לומדת שנה רביעית במכללת ירושלים "בית וגן" במגמת גרפיקה, הוראה
ויהדות.
גד עזרא
ז"ל, החבר שלה, נהרג ב 4-באפריל 2002, חודש לפני שחרורו משירות סדיר.
הוא היה בן 23 במותו.
הוא גדל בבת-ים, למד בישיבת אדר"ת והיה חניך ומדריך בבני עקיבא. בנוסף,
היה מתנדב בעמותת "קו לחיים". הוא למד שנתיים בישיבת אור עציון והתגייס
לצה"ל לשירות מלא. הוא שירת כמש"ק סיור בפלוגה המסייעת של גדוד 51 של
גולני.
בזמן שהיה במוקטעה ברמאללה, שמע ירי על כוח של מחלקתו שנכנס לפניו למבנה. גד הסתער ועזר בחילוץ הפצועים. שם נהרג רומן שליפשטין. כשבא לזהות את רומן
הנחה את אנשי חברה קדישא הנחיות שיבצעו במידה שייהרג.
ביום רביעי, שביעי של פסח, נכנס עם מחלקתו למחנה הפליטים בג'נין. כל
הלילה שבין רביעי לחמישי נורתה אש כבדה על הבתים שבהם התמקם הכוח בפאתי
המחנה. ביום חמישי, לקראת הצהריים, יצאו סגן אלירז פרץ וסגן נסים בן-דוד מן
הבית שבו שהו על מנת לאתר בית פחות מטווח להתמקם בו. נסים נפגע ואלירז קרא
לעזרה. מ"מ הסיור, גד וחייל נוסף יצאו לעזור בחילוץ הפצוע. אלירז ונסים היו
במקום מוגן יחסית וגד היה צריך לעבור במקום חשוף על מנת לחבור אליהם. אלירז
צעק אליו שלא להתקרב, אך גד התעלם ובא לעזרה, והמשיך לירות ולחפות על אלירז
בזמן שזה קשר את נסים לאלונקה.
כשנסים היה קשור היטב, קרא אלירז לגד לעזור לו בסחיבת האלונקה. ברגע
שהתחילו לזוז פגע מטח יריות בגד ובחובש שסחב איתם את האלונקה. גד נפל
וקרא לעזרה, כדור בודד פגע בו בצוואר. הוא הספיק רק לומר "שמע ישראל".
גלית: "היינו שלושה חודשים חברים. אח שלו, שנשוי כבר עשר שנים, אמר
שבחיים שלו הוא לא ראה קשר כזה. חודש לפני שנהרג הוא צלצל אלי ואמר בקול
רציני שהוא רוצה לדבר איתי למקרה שיקרה משהו. הפסקתי אותו ואמרתי: 'אני לא
רוצה לשמוע אותך מדבר על נושאים כאלה. תזדקן איתי, ואל תעזוב אותי שנייה
אחת לפני כן'.
'גלית', הוא חתך אותי שלא כהרגלו, 'אני מרגיש שאם לא לספר לך ולדבר איתך
על זה, אז לפחות שאכתוב לך, כדי שתדעי מה עובר עלי ומה אני רוצה ומבקש
ממך'. הקול שלו היה שבור. 'אני מוכרח', הוא אמר.
"אחרי חודש הגיע המכתב :
"'גליתי יקרה שלי. אם המכתב הזה יגיע אלייך סימן שקרה לי משהו. היום בבוקר
קיבלנו הודעה שהמבצע המתוכנן מאתמול יתבצע בעזה היום. אהובה שלי, אני
מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מאשר להיות איתך, לאהוב
אותך ולהקים איתך בית ומשפחה, אבל מצד שני אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת
למבצע הזה ולהכות את הנבלים מכה כזו גדולה כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד
פיגוע או אירוע חבלני, וייקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת נכה אותם במקום הכי
כואב שיכול להיות, ותמיד נהיה מוכנים לשלם את המחיר. אני מוכן להיות המחיר
הזה.
"'אל תכעסי עלי אהובתי, אבל ברגעים כאלה הרגש הכלל ישראלי הוא זה שאמור
להוליך אותך ועליך להלום ברשעה כאילו איך לך חיים פרטיים... אני אוהב אותך
כל כך והצער היחיד שלי הוא העובדה שאת תצטערי ושאני לא אזכה להיות זה
שיגרום לך להיות מאושרת. הרי אין דבר בעולם שמגיע לך יותר מאושר.
"'לכן אני מבקש שתהיי מאושרת!
"'אני תמיד אשגיח עלייך מאיפה שאהיה ואדאג שתיפגשי עם אדם שיסב לך אושר.
"'אני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך ואני בטוח שברגע שיקרה לי מה שקרה את
תהיי הדבר האחרון עליו אחשוב, ואפרד מהעולם בידיעה שהייתי הכי מאושר
שיכול להיות וזה בזכותך'.
(המכתב
המלא)
"גדי כתב את המכתב הזה חודש לפני שנהרג. לפי ההלכה, חודש לפני שהנשמה
יוצאת מהגוף, היא יודעת. אחרי שהוא נהרג הרגשתי בדיוק כמו אלמנה, למרות
שלא כתבו את שמי בעיתון. זה גם לא שינה לי שלא כתבו את שמי. מבחינתי, אין
ברירה אלא להמשיך הלאה, הצוואה שהוריש לי היא להיות שמחה, זה מה שהוא ביקש,
אז אני שמחה. הרי במצב כזה אפשר ליפול לרחמים עצמיים ולייאוש ואפשר לפרוח,
מדברים כאלה אפשר ממש לגדול. זה לא פשוט אבל אפשר. אמונה. זה דורש אמונה.
אם אני אבכה הוא יחזור? הוא לא יחזור אז אני משתדלת להיות שמחה ולהמשיך
הלאה".
הוא התאים מדויק
גלית: "הכרתי אותו בחתונה של חברים. הוא ראה אותי קודם ושאל עלי את בן דוד
שלי, שהיה חבר מאוד טוב שלו. סיימתי באותו זמן קשר שנמשך כמה חודשים
ובהתחלה לא רציתי לצאת איתו, רציתי קודם קצת זמן לעצמי ולא מיד להכיר בחור
אחר. ואז בן דוד שלי ואשתו התחילו לספר לי עליו סיפורים מדהימים.
"ביררתי עליו אם הוא רציני מבחינה דתית וגיליתי שכן. הבחור שאני מחפשת זה
לא אחד שמתפשר עם ההלכה אלא מקיים אותה כמו שהיא, באהבה, בלי להתפשר.
ביררתי גם שהוא רוצה להקים בית של תורה, של שמחה ושל
גמילות חסדים. רציתי
שילמד כל יום תורה ויהיה אברך. במקביל הוא יוכל לעבוד בתור רב או מחנך. הוא
חשב לעבוד, לרכוש תואר אקדמי ולהיות בעולמה של תורה.
"הוא התאים, לפי כל הבירורים הוא התאים אף מעבר לציפיות שלי. מדויק. גם
כשכבר הייתי איתו המשכתי לבדוק אותו והיה בו כל מה שחיפשתי: שמחת חיים,
רצה משפחה עם כמה שיותר ילדים. לאחר כמה זמן אמרתי לבן דוד שלי שאני
מסכימה. אז הוא התקשר.
"דיברנו שעתיים בטלפון, זאת היתה שיחה מרתקת. הוא תיאר את הבית שיהיה לו,
אהבה, יחד, שמחה, תורה וגמילות חסדים בלי הפסקה, כל עוד, הוא הדגיש, זה לא
בא על חשבוני. בשיחות הוא התעניין אם זה גם מתאים לי, מקובל עלי, לא לוקח
זמן ממני או בא על חשבוני. בסוף השיחה כבר חיכיתי לפגישה.
"למחרת שיחת הטלפון נפגשנו בגן בבני-ברק. זאת היתה פגישה מצחיקה ומדהימה,
התלהבנו אחד מהשני, נכנסנו אחד לשני לדברים מרוב התלהבות. הפגישות האלה
ארכו שבוע, בחיים לא היה לי דבר כזה. היתה לנו הרגשה שאנחנו מכירים שנים.
כימיה עצומה.
"התחלנו להיפגש כל יום כי הוא היה ברגילה. בפגישה הראשונה פלטתי ככה סתם
שאני רוצה לראות את 'יאר צייט', הצגת היחיד של שולי רנד, ולהפתעתי, למחרת
הוא צלצל ואמר שיש שני כרטיסים. הייתי קצת בשוק כי אצלנו לא מקובל לצאת
למקום פומבי יחד אחרי פגישה אחת.
"בהתחלה הוא התקשר כל יומיים, אחר כך כל יום, אחרי שבועיים חשבתי להיפרד.
הרגשתי שהוא באמת מדהים וששום פרט שסיפרו לי עליו לא היה מוגזם אבל לא
הרגשתי אליו עוד כלום. התייעצתי עם חברה, לא רציתי לשחק ברגשות שלו. יום
קודם הוא אמר לי שבחיים לא הרגיש רגש כל כך חזק ואני נלחצתי. אמרתי לו, 'אל
תדבר איתי על זה כל עוד אני לא מרגישה כי זה מלחיץ אותי'. החברה שלי אמרה
לי שעוזבים אם לא מרגישים כלום עד חודש וחצי. אם עוד לא עבר חודש אז
להמתין, לתת לזה הזדמנות, לא לגמור מיד.
"שמעתי לה וגם פחדתי לפגוע בו. אחרי שלושה שבועות פתאום הרגשתי רגש חזק.
אמרתי לעצמי, 'יו, מה עובר לי בראש'. חשבתי עליו כל הזמן, התגעגעתי, חיכיתי
לטלפון שלו. הייתי מוצפת בו.
"אחרי חודש, באחת השיחות, הוא היה בטול-כרם, אמרתי שאני רוצה לספר לו
משהו. האמת שהרבה זמן פחדתי, אולי זה לא רגש אמיתי, אולי אפגע בו, חשבתי
אם לספר או לא לספר, בסוף זה צעק מבפנים. אמרתי לו בשקט שאני חושבת שאני
מתחילה לאהוב אותו. פעם ראשונה שמעתי אותו בוכה. הוא אמר לי 'את בטוחה?',
הוא אמר, 'יורדות לי דמעות, את בטוחה שאת לא אומרת לי את זה כדי לנחם אותי
על זה שאת יודעת שאני אוהב אותך?'.
"למחרת הוא סיפר לי ש'אם בדרך כלל החיוך שלי הוא מאוזן לאוזן, אז מהרגע
שאמרת מה שאמרת החיוך התפשט לי לכל הגוף'. הוא אמר גם: 'לא ישנתי כל
הלילה'".
דיברנו על חתונה
"התחלנו לעשות שבתות יחד. נמצאנו כל השבת יחד, אבל בשני בתים נפרדים. אני
ישנתי בבית של דודה שלו, שני רחובות מהבית שלו, והוא ישן אצל בת דודה שלו
שגרה בפתח-תקוה, חצי שעה הליכה מהבית שלי. זה השלב שבו מתחילים להכיר את
המשפחה, בוחנים איך מתייחסים אחד לשני, איך מתייחסים להורים, בקיצור
מתחילים את הפרקטיקה של היום-יום. שם פגשתי משפחה שופעת אהבה, שמחה. נתנו
לי מיד להרגיש שאני אחת משלהם. הספקנו לעשות חמש שבתות יחד ושבת אחת בבסיס
שלו, זאת היתה השבת הכי יפה בחיים שלי והיא היתה לא מתוכננת.
"תכננתי לקפוץ אליו ביום שישי בבוקר לבסיס אליקים בצפון. בהתחלה הוא אמר,
'בואי לכל השבת'. אחר כך אמר, 'איזה רשע אני, כמה אני אנוכי, הרי לא יהיה
לך כיף פה'. ואני אמרתי, 'ממילא אני עייפה'. רציתי לעשות לו הפתעה. לקחתי
אוטובוס ודיברנו בנסיעה והוא אמר שהוא הולך לישון ולא ידע שאני בדרך אליו.
באותה שיחה קבענו ששנינו הולכים לישון והוא שם שעון מעורר להעיר אותנו יחד
אחרי שעה, וכל השיחה הזאת נערכת כשאני יושבת באוטובוס וסורגת לו כיפה.
"אחרי חצי שעה הוא מתקשר אלי ואני אומרת לו, 'אני רואה שגם אתה לא נרדמת, אז אם ככה, תאסוף אותי עוד שתי דקות מהצומת של אליקים'. הוא נדהם.
"הפסדתי את האוטובוס חזרה ומצאתי את עצמי מקבלת את השבת בבסיס שלו עם
חצאית ג'ינס וחולצת טריקו. שבת אף פעם לא מקבלים בג'ינס ולא היו לי ספרי
השבת שלי. נשארתי בבסיס ושם חטפתי טראומה. הוא מיהר להביא לי פיג'מה שלו
וכלי רחצה, ואז שאלתי אם יש אולי לאחד החיילים או לו קונדישנר. 'כולם פה
בנים', הוא ענה, 'איך יהיה מרכך?', אבל עשה עוד סיבוב, עבר מאוהל לאוהל
וחיפש לי ולא מצא. אחר כך ממש כמעט בכיתי על זה שהייתי צריכה להתקלח עם עוד
בנות. אחר כך עשינו שנינו קבלת שבת בחדר אוכל, ואחרי האוכל הוצאנו מהתיק
סיכומים שהיו לי של הרב לאו והרב יוסף אליהו וישבנו יחד ולמדנו. לא אשכח את
השבת הזאת.
"אחר כך הוא יצא לפני ערב חג פסח. עד ערב חג היינו יחד, הוא אסף אותי
מירושלים, תכננו לצייר כרטיסי ברכה לאחיינים שלו לחג. אני הייתי חייבת עוד
לעשות ספונג'ה בחדר שלי, אז הוא אמר 'אני אעשה ספונג'ה, ככה יהיה אצלנו
בבית, את צריכה להתרגל'. אמא שלי בינתיים מילאה את השולחן ואמרתי לו,
'אתה תאכל ואני אכין את הכרטיסים כי עוד שנייה נכנס החג', והוא אמר לי,
'ככה נראה לך? שאת תעבדי ואני אוכל?', והוא חתך לי ביס ולו ביס.
"למחרת הסדר הוא צלצל שלקחו אותו חזרה לבסיס. אני כל יום התפללתי, עשיתי
לימוד קבוע שישמרו עליו בצבא. אף פעם לא פחדתי, מליל הסדר התחלתי להיות
לחוצה והגברתי את הלימוד שלי, שישמרו עליו שיחזור בשלום. ביום ראשון היתה
הלוויה לחייל שלו, חייל שהוא נורא אהב, ציוני אמיתי, הוא היה עולה חדש
מרוסיה. הוא סיפר לי כמה קשה לו לשמור על מצב רוח ליד החיילים שלו, שלא
יישברו. הוא עצמו היה שבוז. הגעתי איתו ללוויה בהר הרצל. אמרתי שאני אחכה
לו בחוץ עד שיגמור להיות עם החיילים שלו. הוא אמר, 'נראה לך? את איתי, את
נותנת לי כוח ושמחה, את מחזיקה אותי'. אחרי שנגמרה הלוויה התחלנו לדבר
בעניין החתונה שלנו.
"על חתונה התחלנו לדבר, מבחינתו, אחרי שבועיים שהיינו יחד. הוא אמר לי,
'כשתהיי מוכנה לדבר על זה תודיעי לי'. אחרי חודש זה נראה לי מאה אחוזים
שכן והתאפקתי, ואחרי חודשיים אמרתי לו שכן, אמרתי לו את זה קצת בקשיחות.
שאולי אני לא ממש סגורה. אחר כך אמרתי כן. הוא שאל מתי מותר לדבר על
תאריך, מתי זה לא ילחיץ אותי, ועל חינה, הוא שאל, מתי מותר לדבר על חינה.
כשנפרדנו, אחרי ההלוויה של החייל, אחרי שדיברנו על החתונה, הפנים שלו היו
עצובות.
"אחרי חמש דקות שאני בטרמפ, טלפון ממנו: 'גליתי, תגידי שעוד לא יצאת
מהיציאה של ירושלים, בבקשה תגידי לי!'. ירדתי מהר מהטרמפ, מתברר שהודיעו
להם שהם נשארים עוד יום בירושלים, 'אני אנוכי מדי אם אני רוצה להישאר
איתך עוד יום?', הוא שאל.
"הוא שאל את המפקד אם זה בסדר שניכנס לארוחת ערב איתם בבית הארחה
לחיילים, שאל אם זה לא גזל. לפי התורה אי אפשר לאכול ככה על חשבון מישהו
אחר. הוא קיבל תשובה שזה בסדר גמור. התחלנו לאכול והם קיבלו הודעה שהם
צריכים לארוז חפצים כדי להיכנס למחרת לג'נין. הייתי עוד רעבה, הוא עשה לי
מהר סנדוויצ'ים לדרך. יום לפני ראש חודש ניסן היינו בצום שקבעו רבנים בגלל
המצב הפוליטי והוא צלצל לאמא שלי לשאול איך אני אוהבת לשבור את הצום
והכין לי, במו ידיו, פירה ושמנת וסחט בקבוק של ליטר וחצי לימונים כדי שיהיה
לי מיץ טרי. למחרת שוב היינו כל היום, היתה חנות של תכשיטים בקניון של
מבשרת, 'את מסכימה', הוא שאל, 'שנמצא טבעת בשבילנו?'. נכנסנו, חיפשנו
ושום דבר לא נראה לי, זה היה ביום שני.
"ביום חמישי באחת-עשרה בבוקר דיברנו, בשתיים בצהריים עשיתי קניות לחתונה,
מצאתי את הטבעת שרציתי בקניון בפתח-תקוה וצלצלתי לספר לו, המזכירה שלו
בפלאפון היתה מלאה. היתה שעת צהריים. בשתיים בצהריים הוא נהרג. אחרי
שניסיתי להתקשר אליו הגעתי הביתה, והתחלתי לקרוא עליו תהילים. בשש בערב
התכנסה פתאום כל המשפחה בבית. אחי הגדול נכנס אלי לחדר. אמר שתי מילים:
'אני מצטער'.
"צרחתי. בחיים שלי לא צרחתי ככה".
תגידי אם יש לי סיכוי
שיר רון, בת 22, סטודנטית במכללה הקדם אקדמאית "דוד ילין"
בירושלים ומתכוונת ללמוד בשנה הבאה חינוך מיוחד ותרפיה באמצעות בעלי חיים. היא
מתגוררת בירושלים, מטפלת ואוהבת בעלי חיים, מנגנת על גיטרה ולומדת פיתוח
קול. היא מגדירה את עצמה כאחת ש"אוהבת מאוד את החיים ועכשיו גם מפחדת
עליהם".
אלי-חנא אבו-גנאם, החבר שלה, היה בן 25 וחצי במותו.
הוא נהרג בתקרית במוצב אפריקה, ליד קיבוץ כרם-שלום ב-9
בינואר 2002. הוא שירת בפלוגת קבע של גדוד הסיור המדברי. מחבלים חדרו למוצב, והוא נחלץ
להגן על חבריו למרות ההוראה לא להסתער קדימה. הוא נורה מטווח קצר. הם היו
חברים שנתיים וחודש ושישה ימים.
שיר: "הכרנו בצבא כשהייתי בסדיר, מש"קית הוראה במחווה אלון, בסיס בצפון
שמתעסק באוכלוסיות מיוחדות, עולים חדשים ובני מיעוטים. הוא הגיע לקורס
להשלים שנות לימוד. במהלך הקורס יש דיסטנס בין הסגל לחיילים, בסוף הקורס
יש אקט של שבירת דיסטנס ואז מאוד התחברנו. הפגישות בינינו התחילו כשערב
אחד הוא קרא לי מהמשרד ושאל אם אנחנו יכולים לדבר. הוא היה זקוק לדבר עם
מישהו. הוא השתפך. סיפר על בעיות שיש לו וזה היה מפתיע בהתחשב בעובדה
שהוא גבר סגור.
"במהלך השיחות, במשך חודש וחצי, הוא אמר לי שהוא שם עין על אחת המש"קיות.
הוא רצה לשלוח לה זר פרחים וחשש מהתגובה שלה בגלל שהוא נוצרי. עודדתי אותו,
אמרתי לו שאין לו מה להפסיד ולא היה לי מושג שמדובר בי. לא העליתי על דעתי.
ערב אחד הוא שבר מחסום ואמר לי, 'זאת את'. הוא היה כל כך נבוך. וגם אני.
'תגידי לי אם יש לי סיכוי', הוא אמר. 'רק תגידי לי אם יש לי סיכוי'.
"האמת, בכלל לא חשבתי על הכיוון שלו. עניתי לו שבזמן הקורס אסור לי לדבר
איתו על נושאים כאלה ובסוף הקורס, בזמן שבירת הדיסטנס, הוא יקבל תשובה.
"שבועיים לא נפגשנו. ממבוכה. שבועיים אחר כך חזרנו לשיחות שלנו והוא
התחיל ללחוץ עלי שוב. עד שבאיזשהו שלב הוא העז ואמר לי: 'את עוד תהיי
שלי, אני עוד אנשק אותך'. הוא חיפש להביך אותי, היה משועשע מזה.
"בשבירת דיסטנס של סוף הקורס בקושי דיברתי איתו. הקדשתי לחיילים אחרים,
חדשים. ביום האחרון, כשהיינו אמורים להיפרד ולעזוב את הבסיס, כל הסגל
קיבל ריתוק כי לא שלחנו את החיילים לכיבוי אורות. אז הוא בא לבקר אותי.
היה ברור שאני חייבת להגיד לו משהו ולא היה לי מושג מה. הלכנו הצדה
לספסל הקבוע שלנו, ועוד לא הספקתי להוציא מילה מהפה והוא נישק אותי.
התנגדתי, אחר כך נכנעתי. נשיקה ארוכה.
"באותה תקופה עברתי לסבב ב' שלי, שבו לימדתי בכפר בדווי, איבטין. במסגרת
התפקיד הזה גרתי בבית החייל בחיפה, שם הוא התגורר, ויצא לנו להיפגש. אחרי
שבועיים החלטתי לסגור את העניינים, לא הרגשתי שום דבר כלפיו וחשבתי שלא
פייר להשלות אותו. אמרתי לו בטלפון, בעדינות, שנגמר. הוא לא הצליח להבין
למה. 'אבל אם זה הרצון שלך', אמר, 'אני מכבד אותו'.
"בסוף שבוע שלאחר מכן הוא בא לבקר אותי בבית החייל. לפני שהלך, הוא ביקש
ממני ללכת איתו הצדה ואמר לי: 'אני יכול רק לתת לך נשיקה על הלחי?'. הוא
אמר את זה בטון של ילד, ולא הפסיק לנשק אותי מלחי ללחי. ואז חיבק אותי
חזק-חזק. וזה היה הרגע שהבנתי מה יש לי בידיים. הבנתי בשנייה את העוצמה
של האהבה שלו, וזה כבש אותי. למחרת חזרתי לירושלים ואמרתי לו: 'שיניתי את
דעתי'. יום אחר כך הוא הגיע לירושלים, פגישה של עשר דקות, שנינו היינו
בעננים.
"אז התחילו הבעיות שאני קוראת להן 'הרקע העדתי'. לי היה ברור שאם אני
נכנסת לקשר כזה אני לא מסתירה את זה מאף אחד והולכת עם זה עד הסוף. גם
לו היו המון חששות וטראומות. ההתמודדות הראשונה שלי היתה צריכה להיות עם
אמא שלי, פסיכולוגית, שהבעיה שלה בכלל לא היתה הרקע שלו. היא חששה מהעתיד
של קשר כזה. ההתמודדות של קשר כזה בחברה שלנו היא לא קלה. להקים משפחה,
ללדת ילדים, היא אמרה, זה לא קל. זה יהיה קשה לילדים. זה ייצור בידוד
חברתי. זה היה הטיעון שלה. ניסתה לפקוח לי את העיניים אבל לא שללה או הטילה
וטו.
"למחרת הוא בא, והאמת שהיא התאהבה בו מהרגע הראשון. היה לו קסם אישי לא
מבוטל. תמיד עם חיוך על השפתיים, תמיד צוחק, גם כשרבנו הוא היה מכניס בזה
הומור. אני הייתי בשיא העצבים שלי והוא היה מתחיל לחייך, מה שגרם לכעס שלי
להתפוגג מיד ולצחוק יחד איתו.
"מאוד אהבנו לטייל יחד. הטיולים שלנו היו סביב בעלי חיים. פארקים, ספארי,
גן חיות וגם טיולי טבע. החלום שלו היה להיות וטרינר.
"אחר כך ביקרתי בבית שלו. בית חם שיש בו כל הזמן ארוחות. באיזשהו שלב
הייתי מגיעה אליהם הביתה גם כשהוא לא היה, הסתובבתי עם אחותו וגיסתו. בת
בית. גם הוא היה בן בית אצלי. הוא היה קורא לאמא שלי דודה, כי אצלם לא
קוראים לאדם מבוגר בשמו הפרטי. זה עניין של כבוד".
הקשר הפך הדוק מידי
שיר: "הקשר שלנו התהדק. הפך יותר מדי הדוק. אני הייתי הגורם לזה. ניהלתי
איתו אינספור שיחות טלפון ביום. לפעמים היה לו קשה להבין שזה נובע
מאכפתיות. זה היה דפוס של אהבה שאני חושבת שאני לא אחזור עליו יותר. זה
נבע מפחד לאבד את מה שיש. זאת היתה עוצמה רגשית שלא חוויתי אף פעם.
"אמא ניסתה למתן אותי. זה הגיע לשלב שממש עצרתי את החיים שלי. חששתי שאם
אני אפנה לעיסוקים אחרים אולי הוא יתקשר בזמן היחיד שיש לו ולא אוכל לדבר
איתו. רציתי לשמור את כל הזמן הזה בשבילו. הוא ניסה לשכנע אותי, לעזור לי
לצאת החוצה ולהיות עצמאית, אבל היה לי מאוד קשה.
"אחרי שנה אמא שלו התערבה וביקשה לנתק את הקשר בינינו. היא ראתה שזה הלך
ונהיה רציני. הוא נכנס לקונפליקט. הוא אמר ששני האנשים הכי חשובים לו בעולם
הם אמא שלו ואני, והוא נקרע מזה. ואז היה ברור שצריך להיפרד. נפרדנו.
"אני התמוטטתי כי לא בניתי שום דבר חוץ מהקשר איתו. לא יכולתי להיות לבד
לרגע. הזמן לא זז לי. התגעגעתי, לא יכולתי להירדם, חלמתי והתעוררתי,
הלכתי לישון ליד אמא שלי, הייתי אבודה. גם הוא היה מפורק לחתיכות, בכינו
בטלפונים. אבל הוא היה ילד טוב של אמא, היה חייב לשמוע בקולה.
"באיזשהו שלב, אני לא זוכרת זמנים, אולי שבועיים, חזרנו. ואז היה ברור שזה
צריך להיות בסתר מהצד שלו. כל השנה שבאה לאחר מכן היתה רצופה בפרידות
ובחזרות. הפרידות היו ליום. לא היה כוח יותר. האהבה הזאת היתה חזקה מאיתנו.
היה ברור לנו כל הזמן שככל שנמשוך יותר ככה יהיה יותר קשה להתנתק, שזה
ברור שזה מה שהולך לקרות. וככל שהיינו יותר בסתר האהבה עוד יותר התעצמה.
חודש וחצי לפני שנהרג קיבלתי ממנו שיחת טלפון ביום שישי בערב, ששוב גילו
אצלו במשפחה שאנחנו בקשר. כל פעם זה מוטט אותו מחדש.
"שאלתי אותו מה הוא באמת רוצה לעשות, והוא ענה: 'אם אני בוחר במשפחה אני
מאבד אותך. אם אני בוחר בך, אני מאבד אותם'. הוא היה קרוע. ואז ניתקנו ושוב
לא הצלחנו, וחזרנו. החלום שלו היה תינוק ממני. הוא היה אומר, 'תבטיחי לי
תינוק ממך'. זה היה המשפט הקבוע שלו.
"בכריסטמס שוב היינו במצב ביניים, כן ולא. אחרי החג הוא צלצל אלי, פגוע
שלא צלצלתי להגיד לו חג שמח. 'בסילבסטר אני אצלצל אליך 12-ב בלילה',
הבטחתי לו. 'תבטיחי לי שוב', הוא ביקש, 'את האדם שהכי חשוב לי להגיד לו
ראשון שנה טובה'. ב12- אפס אפס צלצלתי אליו, סירבנו לסיים את השיחה,
אמרנו אותם דברים 30 פעם.
"הוא נהרג בלילה שבין שלישי לרביעי. באותו בוקר שנהרג, זה היה רביעי
בבוקר, התעוררתי ועוד לא אמרו כלום בחדשות, רק שיש מתח גבוה בדרום רצועת
עזה. אף פעם לא האמנתי לאנשים שאומרים שהם ידעו מראש מה הולך לקרות, אבל
אני ידעתי. היתה לי הרגשה. הייתי בהיסטריה. אני לומדת במכינה ולקחתי במיוחד
ווקמן שאוכל לשמוע חדשות. זה לא דבר שאני עושה. כל הדרך אני מנסה לצלצל
אליו. כמובן שהוא לא היה זמין. הגעתי למכללה, פגשתי חברה ואמרתי לה שאני
מתה מדאגה.
"השארתי לו הודעה דואגת בתא הקולי, נכנסתי לשיעור בשעה שמונה עשרים ושבע
בבוקר ואמרתי לחברה, 'המורה לא תיתן לי לצאת לשמוע חדשות בתשע'. היא אמרה,
תדליקי בשמונה וחצי ברשת ב'. בשמונה וחצי אמרו: 'חדירה של מחבלים באזור
כרם-שלום' ומיד ידעתי. יצאתי מהכיתה, צלצלתי לחברים. הראשון לא ענה. עם
השני כמו עם הראשון ניסיתי לשמור על קור רוח. 'הפלאפון של אלי לא עונה',
אמרתי. והוא, החבר, אמר משפט נורא: 'הוא גם לא יהיה זמין יותר אף פעם'.
התמוטטתי.
"הבית שלנו הפך בית אבלים. אחר הצהריים אחותו צלצלה אלי. שמחתי על
הטלפון הזה. דיברתי גם אמא שלו, אמרתי שחששתי מהתגובה שלה. אמא שלו ביקשה
שאגיע מוקדם. נסעתי למחרת. אמא שלו חיבקה אותי ובכתה, מהרגע שהוא מת
התייחסו אלי כבת משפחה.
"לפני הטקס בכנסייה יש חדרון שרק לנשים מותר להיכנס אליו, שהגופה עומדת
בארון במרכז החדר ומסביבה נשים מקוננות. הסתכלתי עליו, הוא שכב במדים
בתוך הארון, נראה ישן. נגעתי בו. פחדתי לעמוד כל כך קרוב למוות. לגופה.
אבל היה לי כל כך מוכר וטבעי לעמוד לידו גם כשהוא מת. ונישקתי אותו,
ליטפתי אותו, והיום אני יודעת כמה הפרידה האחרונה הזאת היתה חשובה לי.
קיוויתי עמוק בלב שהוא ירגיש שאני זאת שמנשקת אותו, ושאמא שלו עומדת
לידי, ששתינו יחד נמצאות איתו, כי זאת היתה הנקודה שקרעה לו את הלב כשהוא
היה בחיים.
"בתוך היומן שלו מצאתי סוכרייה על מקל עם פתק שהצמדתי לה: 'שיהיה לך יום
מתוק כמו הסוכרייה הזאת'. מעל הקבר סיפרתי על חלום שהיה לו, לעבור יום אחד
ברחוב ולהרגיש פעם אחת כמו מלך, שכל התנועה תעצור. הנה זה קרה, סיפרתי לו
מעל הקבר הפתוח, כולם עצרו בשבילך את התנועה היום".
זר של פרחים מיובשים
שיר: "את התחושה שהרשויות לא מכירות בי קיבלתי מיד. ביום שבו אלי נהרג
צלצלתי למיון בסורוקה וגם לר"מ 2, ואמרו לי שלחברה לא
נותנים מידע אלא רק למשפחה. הרגשתי נורא. אני, האדם שהיה כל כך קרוב אליו ואפילו קרוב יותר
מכולם, פתאום לא נחשבת ונשארת מחוץ לתמונה. אני לא חלק מהמשפחה, לא אשתו,
ורשמית אין לי שום מעמד. כאילו לא הייתי. הרגשה קשה, של חוסר אונים.
"למרות שהייתי מוקפת באבל בחברים ומשפחה, הרגשתי צורך להכיר בחורות
במצבי, כלומר 'חברות של'. אלו האנשים שיכולים להבין אותי הכי טוב. לא
ידעתי מה אני עושה עם זה כשבוקר אחד, ממש במקרה, צפיתי בשתי בחורות
שהתראיינו וככה נודע לי על העמותה. מיד צלצלתי וענתה לי פיליס, שהיתה חמה
מאוד ורגשית, וסיפרה איך העמותה קמה כשהחבר של הבת שלה נהרג והזמינה אותי
לקבוצה. הקבוצה צריכה להתחיל להיפגש עוד כמה ימים. זאת האפשרות היחידה שלי
להיפגש עם עוד בנות כמוני, שלא מוכרות על ידי החברה. שם, אני מקווה, אפשר
יהיה להזדהות אחת עם השנייה, זה אולי יהפוך את ההתמודדות יותר קלה.
"בשבעה הייתי אצל המשפחה שלו בבית, והמשפחה שלו גם דחפה אותי קדימה כשבאו
אישי ציבור ואנשי צבא, והם אמרו: 'זאת החברה, זאת החברה'. אבל אם לא
המשפחה לא הייתי פוצה את פי.
"הדבר שבעצם הכי הייתי רוצה לעשות זה לעמוד באמצע הרחוב ולצעוק שאני
אהבתי אותו והוא אהב אותי ושכל העולם יידע מזה. אבל זה לא מציאותי.
"אין לי ספק שהיה לי יותר קל אם היו מכירים בי, לא מבחינה כלכלית אלא רק
אפילו ללכת לטיפול פסיכולוגי, להקל עלי את ההתמודדות הנפשית.
"אני סופרת ארבעה חודשים של געגועים. הימים שלי מלאים מחשבות עליו
והלילות שלי מלאים חלומות עליו. חלומות מורכבים, מלאים בפרטים, בבוקר אני
רושמת אותם במחברת. החדר שלי מלא בתמונות שלו. ביום ההולדת האחרון שלי,
הייתי בת 21, הוא נכנס ב11- בלילה עם שתי קופסאות קרטון ענקיות. הוא קנה לי
מערכת סטראו. זאת היתה הפתעה ענקית כי כל היום ניסיתי לתפוס אותו והוא היה
בבסיס, ולא הצלחתי. מול המיטה יש זר פרחים שהוא קנה לי וייבשתי אותם. והמבט
שלי, כשאני מתעוררת בבוקר, נופל ישר עליהם. זר של פרחים מיובשים".
למעוניינים לשוחח עם שיר נא
להתקשר לטלפון 02-566-2293
