חברות לאובדן
סיוון שחרי
"במחנה" - 16 במאי 2003
הם בילו יחד כל דקה אפשרית,
הם תכננו חיים משותפים, הם חשבו שיישארו מאושרים
לנצח, עד שהמוות קטע הכל. אבל בעוד המשפחה שאיבדה את
יקירה מקבלת תמיכה מצה"ל וממשרד הביטחון, נותרו
הנשים שחבריהן נהרגו, ללא כתף להישען עליה. אם אחת, שלא יכלה לראות
את סבלה של בתה, הקימה לה קבוצת תמיכה, ומאז כבר קמו עוד עשר כאלו ברחבי
הארץ. הבנות מוצאות הקלה בפגישות המשותפות, ואפילו משרד הביטחון כבר
מסייע חלקית.
בין מצבות האבן הזהות של בתי-העלמין הצבאיים
מהלכים בני משפחה, חברים, מכרים. כל מי שפגש בחייו את עלם החמודות הצעיר,
בעל הבלורית, החיוך והטוהר, פוקד את חלקת קברו. מותו בא ביום בהיר או
בליל סערה. הדפיקה על דלת הבית מבשרת כי מסלול חייו של הנער כבר לא
יימשך. העיניים טרוטות משינה טרופה, הגוף עייף מהמחשבות הטורדניות
והפה אינו מוציא הגה. המילים נעלמות כלא היו, האוזניים שומעות, אך
הראש אינו מעכל.
אל המשפחה הגרעינית של העלם מצטרפת לעתים גם
נערה אחת, שנותרה לבדה. היא יושבת בשקט עם זיכרונות מהטיול האחרון
שלהם לצפון, עם תמונות מהמסיבה של הפלוגה, עם הריח של גופו, עם כל מה שהיה
להם יחד. עם כל מה שלא ישוב עוד להיות.
קצינות נפגעים וחברים מהמחלקה מגיעים מדי יום
לבית, שואלים מה עוד להביא, מספרים על החוויות שלהם מהשבתות שסגרו או
מהשמירות בקור המקפיא של הלילה, יודעים או לא יודעים איך לנחם ומה לומר,
ובכל זאת נשארים קרוב למשפחה. מחבקים, תומכים, מגישים נייר לניגוב
הדמעות. והיא יושבת עם עצמה, לפעמים עם חברה, בוכה את נפשה, כועסת,
עצובה, שבורה, המומה. את המסע הארוך אל ההתמודדות, ההתאוששות, אל
המציאות, היא תעשה בעזרת המשפחה והחברים. אך מקומו של צה"ל נפקד
מנושא הטיפול והתמיכה הרשמיים בחברותיהם של חללי צה"ל.
מתחת לגהינום
בספטמבר 1997 נהרג
סגן אבי בוק ז"ל, מ"מ בפלחה"ן נח"ל, בדרום לבנון.
לוחמי החיזבאללה ירו מרגמות אל מוצב דלעת שבו שהה סגן בוק עם חייליו, אחת
מהן נפלה סמוך לבוק ז"ל, שנהרג במקום. האדם הקרוב ביותר אל בוק ז"ל
הייתה מיכל חיימוביץ', חברתו זה שנתיים. חיימוביץ' ובוק הכירו מאז
ימיהם הראשונים בבית-הספר היסודי, אבל מערכת היחסים ביניהם התפתחה בתקופת
התיכון. בימי השבעה היו אמורים השניים להכריז על אירוסיהם, וברגע
ההודעה על מותו, עולמה של חיימוביץ' קרס עליה. מבחורה קופצנית, מלאת
חיים ומאושרת הפכה לשבר כלי.. אמה ואחותה של חיימוביץ', פיליס ותמר, ליוו
אותה במהלך ימי האבל, ובין ביקור אחד לשני של קצינת הנפגעים נשאלה השאלה
האם הצבא מסייע לחברות השכולות.
האם, פיליס חיימוביץ': "מיכל שלנו הייתה פשוט
מתחת לגיהינום. כשהבנו שאין תמיכה מטעם הצבא, זה היה הסבל הכי נורא.
ביקשנו ממנה ללכת לפסיכולוגית שתדע לטפל בה טוב יותר מאתנו, אבל מיכל הלכה
רק לפגישה אחת ולא חזרה. היא אמרה באופן חד-משמעי ש"הפסיכולוגית
הייתה מאוד נחמדה, אבל אף אחד לא יכול להבין מה עובר עליי".
על אף הקושי הנפשי להתמודד עם האבל על בוק,
החליטו האם והאחות, תמר, להקים את ה"עמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל".
אותם הימים היו ימי לבנון, שבהם נפלו חיילים מדי יום, והיחידות מבין
הקרובים למתים שנותרו ללא מענה טיפולי היו חברותיהם. התשובה לפנייתן
של פיליס ותמר לצה"ל ולמשרד הביטחון הייתה שאין אפשרות להקים קבוצה לחברות
השכולות, והטיפול ניתן רק לבעלי קשר דם: הורים, אחים, אלמנות וילדים.
הפעם היחידה שבה כן סייע צה"ל לחברות השכולות
הייתה באסון המסוקים, בפברואר 1997, בשל האירוע החריג ומספרם הרב של
ההרוגים.
תמר: "אחרי התשובה שקיבלנו, הרגשנו שלצבא,
למשרד הביטחון ולעם יש חוב לחיילים שנפלו. החוב הוא לטפל בכל מי
שנשאר אחריהם, וזה כולל גם את החברות. לפעמים החברה היא האדם הקרוב
ביותר אל החלל, ולא הסכמנו עם הלא. כל כך הרבה זוגות היו על סף
נישואים, והבנות נותרו בלי מענה, בלי שום עזרה".
בהליכה בין משרד אחד לאחר, נתקלו פיליס ותמר
במנהלת מחוז מרכז של אגף השיקום במשרד הביטחון, צפרא דוויק, שהדריכה אותן
בדרך להקמת קבוצות התמיכה בחברות השכולות. המלצתה של דוויק הייתה
להקים עמותה באופן פרטי, על מנת להשיג את המימון והסיוע ממשרד הביטחון.
ואמנם, משרד הביטחון מסייע כיום לעמותת חברות חללי צה"ל בתמיכה כספית,
בהתאם למסמכים שהיא דואגת להעביר לאגף השיקום.
חודשיים וחצי לאחר מותו של סגן אבי בוק ז"ל
החלה להיפגש הקבוצה הראשונה. את כל הפרטים, שמות הבנות והמלצה על
מנחה לקבוצה, שהיו דרושים לפיליס ותמר על מנת להקים את הקבוצה, קיבלו
השתיים מדוויק.
פיליס:" את כל העבודה הקשה והארוכה תמר ואני
עושות בהתנדבות מוחלטת, אבל למנחה צריך לשלם, ובראשית הדרך קיבלנו תרומות
מהאנשים הטובים באמצע הדרך".
מיכל חיימוביץ' הצטרפה אל הקבוצה הראשונה,
ולא הפסידה אף לא אחד מהמפגשים, שבוע אחר שבוע, במשך שנה.
רק אנחנו מבינות
במהלך שש השנים שבהן קיימת "העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל" השתתפו
בקבוצות התמיכה בין 90 ל-100 נשים. בכל קבוצה חברות כעשר נשים.
מנחות הקבוצות הן פסיכולוגיות המתמחות בטיפול
בטראומה ובשכול, ומגיעים אליהן בעזרת אגף השיקום של משרד הביטחון, שמספק
טיפול לבני משפחה שכולים.
בפגישות, הנערכות בימים
ובשעות המותאמים לחברות הקבוצה באופן ספציפי, מנהלות המשתתפות שיחות על
ההתמודדות עם השכול, על העמידה ומערכת היחסים החדשה עם קרוביו של החבר ועל
יצירת קשרים רומנטיים חדשים ללא רגשי האשמה העשויים להיות מלווים לכך.
"הן מתחילות להדביק את רסיסי חייהן מחדש, ובזה אנחנו מנסות לעזור
להן", אומרת פיליס חיימוביץ'.
יש לציין שבקבוצות יכולים
ומוזמנים לקחת חלק גם בחורים ששכלו את חברותיהם, וכל מי שמעוניין או
מעונינת להשתתף במפגשים יכול לעשות זאת, ללא תשלום. הפגישות נערכות
בדרך כלל אחת לשבוע, בקליניקה של המנחה, ולקראת סוף השנה הראשונה רוב
הקבוצות מסיימות את הטיפול.
אפרת
(השם המלא שמור במערכת) בת 27 מצפון הארץ, איבדה את חברה לחיים,
מור אלרז
ז"ל, מ"פ מילואים בגבעתי, בפברואר 2002, בעת פיגוע ירי בציר כיסופים.
ההיכרות בין אפרת למור הייתה ארוכה ורצינית, ובאוויר נשמעו קולות החתונה.
בזמן השבעה התפרסמה באחד העיתונים כתבה על העמותה שהקימו פיליס ותמר
חיימוביץ', וסביבתה של אפרת לחצה עליה לפנות ולהתחיל טיפול קבוצתי.
אפרת: "את לא נמצאת בשלב שבו
את יודעת מה את צריכה. מבחינתי זה לא היה משנה אם אבכה בבית או אבכה
בקבוצה, אבל ההתלבטות הייתה בגלל הגיל שלי. הייתי אז בת 26, והייתי
בטוחה שכולן יהיו צעירות ממני, בנות בגיל תיכון או חיילות". ובכל זאת
החליטה להגיע למפגשים. כי למרות ניסיונותיהן של חברותיה הטובות, הן
לא ידעו בדיוק מה לעשות ומה לומר. הדבר הטוב ביותר בקבוצה, לדעתה,
הוא ההיכרות עם הבנות האחרות, שרק הן יכולות להבין מה עובר זו על זו.
"אנחנו מדברות בינינו על נושאים שלא הייתי מסוגלת לדבר עליהם עם אף אחד
אחר. אני זוכרת שיחות על הכיתוב על המצבה, תרומת איברים, נתיחה לאחר
המוות" היא אומרת.
"מה שמבדיל בין חברה לבני
המשפחה הוא שלהם יש מערכת תמיכה, והיא, החברה, נשארת לבד אחרי המוות", אומר
סער עוזיאלי, רכז קליני בנט"ל (המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע
לאומי).
עמותת נט"ל, שהוקמה על מנת
להוות גוף חוץ-ממסדי שיטפל באנשים שנפגעו מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, מקבלת
אליה גם חברות שכולות. נקודת המוצא שממנה יוצאת העמותה היא רחבה
ומקיפה את כל מי שרואה עצמו קשור לסכסוך ונמצא במצוקה. "ברמה הרגשית
אין הבדל בין האובדן של בן המשפחה לזה של החברה. אין ספק שהתגובות הן
שונות, אבל זה נובע מהאופי השונה של כל אדם", טוען עוזיאלי.
אחד הקשיים שעל הבנות להתגבר
עליו הוא הצורך להמשיך את מסלול החיים שטוו קודם לשכול. השאלות
העולות במהלך הטיפול עוסקות בכמה מותר להן לשמוח, לצחוק, לפתח קריירה, כיצד
יפתחו מערכת קשרים חדשה ללא רגשי אשם. "הטיפול נועד לתת מקום שבו
אפשר לפתוח את הדברים ולא להישאר איתם לבד. אנחנו מנסים להביא אותן
להשלמה וקבלה של האובדן. אין רצון לוותר על הכאב אלא לחיות אתו.
הבנות מגיעות להבנה שיש לאבל ולעצב את המקום שלהם בחייהן, אבל עם אפשרות
להמשיך לתפקד", מסביר עוזיאלי.
הנוכחות של הבנות אחת בחיי
השנייה מקלה את ההתמודדות. בקבוצה מתפתח הומור שחור, ייחודי רק למי
שחוותה את הטראומה של אובדן החבר, והסיוע הגדול הוא בראייה הרחבה.
אפרת מביעה תסכול מתגובת החברה לחברה שכולה. ההרואיות שבשכול לא
מאפשרת לסובבים, כך על פי אפרת, לומר הכל. "מהרגע שזה קרה אף אחד לא
מעביר ביקורת, ואנחנו מסתובבות עם מסכות מתחילת היום ועד סופו. בתוך
הקבוצה אנחנו מרשות לעצמנו הכל. יש מפגשים בינינו גם מחוץ לשעות
הקבועות, ולפעמים אפילו לא צריך לדבר, רק הנוכחות עוזרת", היא אומרת.
כעסה מופנה גם אל המערכת הצבאית, שאינה מספקת לחברות השכולות את המענה
הטיפולי המינימלי. "בזכות הקבוצה", היא מספרת, "יש לי חברות טובות
שעוברות יחד אתי את הכאב. אנחנו שונאות את זה שהכרנו, אבל אנחנו לבד
ביחד".
כאבה של אם אינו שווה לכאבה
של החברה, ולכאבה של החברה אין הצבא נותן פתרון ברור. "מור בחר להיות
שם, והייתי מצפה שהצבא ידאג למי שנשאר אחריו", אומרת בכאב אפרת.
"המאמץ הגדול ביותר שלי,
ברגע שהודיעו לי ששמשון נהרג, היה להמשיך לנשום", מספרת עינת שגיא-אלפסה,
בת 28, שחברה
שמשון זיידנר ז"ל נורה בטעות על ידי חברו לפלוגה בשנת 1994. זיידנר ז"ל ושגיא-אלפסה הכירו בהפגנות נוער "עבודה" ומערכת היחסים ביניהם -
היא מכפר סבא והוא תושב ראשון לציון - התפתחה. זו הייתה אהבה ראשונה,
בין אופטימיסט ופסימיסטית ללא תקנה, שפרחה לכל אורך תקופת התיכון. עם גיוסו של זיידנר לגבעתי,
החלה שגיא-אלפסה לחלום חלומות קשים ולחוש תחושות רעות. "ממש ישבתי
וחיכיתי להודעה הזו", היא אומרת, "וכשהיא באמת באה, זה היה דווקא ברגע שבו
לא הייתי מוכנה, מיד לאחר השחרור מהצבא".
בזמן השבעה משפחתו של זיידנר ומשפחתה שלה תמכו וסייעו ככל
שיכלו, אבל לאחר זמן כולם חזרו לעיסוקיהם, לעבודותיהם, ולה לא היה לאן
לשוב. היא עמדה מול הריק שלאחר השחרור מהצבא, ובמשך שלושה חודשים
ישבה בוכה כל היום, לא מתקשרת עם העולם. התמיכה מסביב עזרה לה,
ובשלב מסוים היא החליטה לקום להגשים א החלומות המשותפים לה ולשמשון.
היא החלה ללמוד וחוותה תקופה מצוינת, שהתבררה ככיסוי על הכאב ואי-היכולת
להשלים עם מותו של אהובה.
"העננה שעמדה לי מעל הראש לא ממש עזבה",
היא מספרת. שגיא-אלפסה החליטה לגשת לטיפול, שיסייע לקלף את הרבדים
העליונים של הכאב. זמן קצר לאחר שסיימה את הטיפול פגשה את מי שעתיד
להיות בעלה, וכפי שהיא מגדירה זאת: "זכיתי פעמיים באהבה נפלאה, גם עם שמשון
וגם עם ניר. אבל כשאנשים באים לפרוט את הגבורה שלי כמי שאיבדה את
החבר שלה, רואים בחורה צעירה שכועסת על הצבא וזה לא קל להתמודדות".
אחת הדרכים שבהן היא ניסתה להתגבר על הכאב, שלא פג למרות מערכת היחסים
החדשה בחייה, הייתה למצוא בנות שתוכל לדבר איתן ולסייע להן להתגבר על החור
שנפער בלבן בגלל אירוע טראומתי דומה. כך
הגיעה שגיא-אלפסה לקבוצת התמיכה של פיליס ותמר חיימוביץ'. בדיעבד,
התברר לה כי ההצטרפות לקבוצה לא הייתה רק כדי לתת לבנות נוספות את המענה
הטיפולי, אלא כי משהו בתוכה עדיין היה "מאוד לא בסדר", כפי שהיא מגדירה
זאת.
בחייה של
שגיא-אלפסה התחולל שינוי מקצה לקצה. מעבר ליכולתה של
הקבוצה לעזור בהתגברות על הכאב, התחזקה בה היכולת לבטא את כשרונותיה בפני
הסביבה וליהנות ממה שהיא עושה. לחברה יש נטייה, מוצדקת בעיקרה, לחשוב
כי למי שאיבדה את חברה יהיה בחור נוסף אחריו, אך ההתמודדות עם האובדן איננה
מסתיימת ברגע שנוצר קשר חדש. "עד שלא התחלתי את הקבוצה, לא השתחררתי
מהכאב על המוות של שמשון. הוא ממשיך וימשיך להיות חלק מהחיים שלי,
אבל היום זה מתבטא בעצב" היא מספרת.
איך בכלל חוזרים לחיים
החלומות
על העתיד המשותף נקטעו באיבם. מירל עטיה שכלה
את חברה
ניר כהן ז"ל לפני "שלוש שנים וארבעה חודשים", כפי שהיא טורחת
לציין, כשיצא לבדוק מה הם הרעשים שעלו מחוץ לביתו, נאבק עם הפורצים ובסמטה
הם פגעו בו. עטיה וכהו הכירו דרך חברים משותפים, והוא היה אהבתה
הראשונה. העיר דימונה שבה גרו, קטנת ממדים ומשפחתית, חיבקה בחום את
הזוג, ובכל מקום שעברו בו התקבלו השניים באהבה. "היינו נכנסים
לבית-קפה אחד ועוברים שולחן-שולחן, כדי שניר יספיק להגיד שלום לכל החברים
שלו. כולם הכירו אותו בגלל החיוך התמידי שהיה לו על הפנים", נזכרת
עטיה.
באותה השבת שבה "קרה מה
שקרה", לפי הגדרתה של עטיה, בילו השניים את כל היום יחד. היא הגיעה
במפתיע ביום שישי מהמעונות בירושלים, שם למדה באקדמיה למוזיקה ומחול, עשר
דקות אחריה הגיע כהן לביתה, כששמע משכן שהיא הגיעה. בסיום הערב הם
חזרו לביתה, התיישבו על גדר האבן וניהלו שיחה עמוקה על החתונה שבדרך.
"במשך אותו שבוע חלמתי את אותו החלום, על היום שאסיים את השנה השנייה
באקדמיה, ניר ישתחרר ואנחנו נתחתן. הוא אפילו הספיק כבר לבחור שמות
לילדים", היא מספרת.
רגע לפני שעזב את המקום ופנה לביתו, קבעו להיפגש למחרת, וכהן הבטיח לעטיה
שלא יעזוב אותה לעולם. עטיה שאלה מה יהיה אם תמות עד אז, "כי אי-אפשר
לדעת מה יהיה". כהן ענה לה תשובה מפורטת ומלאה. "הוא תיאר את
הלוויה שלי ומה הוא יעשה בדיוק רגע אחרי רגע", היא נזכרת.
לפנות בוקר, לאחר לילה ללא
שינה שעבר עליה, מלא מחשבות טורדניות ואפוף עשן סיגריות, הגיעה לביתה של
עטיה קרובת משפחה של כהן, והודיעה לה על מותו. בגלל ההלם שנתקפה עם
כניסתה לבית הרועש וההומה עם שחר, היא נטלה כדורי הרגעה, בעקבותיהם נרדמה
על המיטה המבולגנת, כשבגד שלו בין ידיה, כדי להמשיך ולהריח את ריחו המוכר.
"במהלך כל השבעה לא חשבתי על זה שאהבת חיי נפסקה, אלא שאני צריכה למות.
חשבתי איך אני עושה את זה. היו לי רגשות אשם שהוא נמצא שם לבד ואני
עדיין פה", היא מספרת, כשדמעות בעיניה.
מתי הפסקת לחשוב מחשבות
אובדניות ?
"נכנסתי
באחד הימים למחשב על אחותי הקטנה כדי לנקות את הראש לכמה רגעים.
במקרה פתחתי קובץ של מכתב שהיא כתבה לניר. היא כתבה שהיא מתגעגעת
אליו, שהיא רוצה לבכות אבל קשה לה לבכות לידי, אז היא בוכה בבית-הספר,
בשקט. היא ביקשה ממנו לשמור עליי מלמעלה, כי היא מפחדת לאבד עוד
מישהו שהיא אוהבת. ברגע הזה החלטתי שזו לא הדרך".
הקשר בין עטיה לעמותה של
פיליס ותמר חיימוביץ' נוצר בעזרת קצינת הנפגעים מהטייסת שבה שירת כהן
בחצרים. במשך שנתיים היא נשארה בחדרו של כהן, ואת מעט הכוח הניחה על
עצמה רק כשעמדה מול אמו ואחיו של חברה. מאוחר יותר, כשנותרה לבדה עם
המחשבות, התפרקה לרסיסים. במשך עשרה חודשים הייתה יוצאת מפתח הבית רק
לחלקה שבבית-העלמין וחזרה אל המראות המוכרים של החדר. עטיה החלה
טיפול פסיכולוגי אישי, אבל כל ניסיונות השיקום לא עזרו.
"בוקר אחד הסתכלתי במראה
והבנתי שמה שקורה בפנים זה לא מה שרואים בחוץ, והחלטתי שמעכשיו אני עוזרת
לעצמי דרך עבודה עם ילדים בלימוד מחול. הייתי פשוט חייבת לעזוב הכל
ולבוא למקום שאף אחד לא מכיר אותי ואת הסיפור שלי". כשקיבלה עטיה את
ההחלטה להתחיל דרך חדשה בחיים ולהתמודד באמת עם האובדן, הצטרפה לקבוצת
התמיכה מטעם העמותה. אחת הסיבות לכניסתה לקבוצה הייתה כדי להבין שזה
בסדר להתגבר, שהשנים עוברות ולא בהכרח שוכחים את החבר. "רק היום אני
מודעת לעובדה שהוא מת ולא אראה אותו יותר. באיזשהו שלב פשוט ביקשתי
מניר לשחרר את החלק השמח שלי. אני יודעת שיש את מירל של קודם ואת
מירל של עכשיו, אבל את ההכרה בזכות שלי לרגעים של אושר קיבלתי בזכות
הקבוצה", היא מספרת. עטיה מודה שאין יום שעובר בלי מחשבה על כהן, אבל
הוא כבר לא העניין המרכזי. "למדתי לחיות עם הכאב ולא לנסות להעלים
אותו", היא אומרת. "היו לי שני חלומות" להתחתן עם ניר ולהמשיך לרקוד.
חלום אחד כבר לא יתגשם, אבל אני מקווה שהחלום השני, החלום לרקוד ולהצליח
בריקוד כן יתממש".
מירל עטיה ועינת שגיא-אלפסה
משתתפות במפגשים של קבוצה ייחודית, "קבוצה מספר 8", כפי שפיליס חיימוביץ'
מכנה אותה, מורכבת מנשים שאיבדו את חבריהן לפני שנים, וגילן מבוגר יותר משל
בנות הקבוצות האחרות. הצרכים של נשים אלה דרשו קבוצה משלהן, בשל
השאלות והדילמות השונות שאיתן הן מתמודדות. הקמת הקבוצה התאפשרה
בזכות פנייתן אל מקימות העמותה, שהכירו בבקשתן ואימצו את הבנות אל חיקן.
קבוצות התמיכה מאפשרות לבנות
לחזור לעתים לשגרת החיים הרגילה. השאלות הקשות שהן מעלות במהלך
הפגישות נוגעות בהתמודדות עם השכול והאובדן, בעמידה מול משפחתו של החבר,
ביצירת קשר חדש ללא רגשי אשם על "בגידה". השאלות מתחילות ונגמרות
בנקודה הכואבת ביותר: איך בכלל חוזרים לחיים. פיליס חיימוביץ', אמה
של חברה שכולה ומקימת "העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל, טוענת כי
"זהו מעשה בלתי אפשרי ולא נכון רגשית לשכוח את החבר. חשיבותן של
הקבוצות היא בלימוד כיצד לחיות ליד הכאב ולא בתוכו. הקבוצה היא כמו
חבל הצלה המושט לטובע בים שלא יכול להציל את עצמו".
תגובת משרד הביטחון
"משרד הביטחון מכיר לצורך
הטבות וטיפול בבני משפחה שכולה מדרגה ראשונה בלבד. חברות של חיילים
מוכרות כדין אם בן זוגן המנוח ניהל עמן חיים משותפים כהגדרתם בחוק.
"חברות של חיילים, אשר אינן
מוגדרות כך, אינן יכולות לקבל סיוע כדין ולכן בהתחשב במצבן המיוחד ומתוך
הבנה למצוקה הקשה של צעירות שחברן נהרג, וגם אם הקשר ביניהם היה לתקופה
קצרה ולא ניהלו משק בית משותף, החליט משרד הביטחון לתמוך בפעילות העמותה.
"העמותה מקבלת ממשרד הביטחון
סיוע כספי זה למעלה מחמש שנים. מטרת הסיוע - להעניק תמיכה נפשית
לחברות של חיילים שנהרגו במהלך שירותם הצבאי.
"קצינות הנפגעים של צה"ל
מסייעות לחברות החיילים בכך שהן מצביעות על התמיכה הנפשית שהעמותה נותנת.
"עובדת סוציאלית של אגף השיקום מייעצת למנהלת העמותה, הגב'
פיליס חיימוביץ' ולבתה תמר, וממליצה בפניהן על מנחי קבוצות - פסיכולוגים
ועובדים סוציאליים בעלי ניסיון בעבודה עם הורים שכולים ואלמנות צה"ל.
העמותה בוחרת למי לפנות ועם מי להתקשר".
