הנעורים שבאו פתע אל סופם
אתי אלבוים
"מקור ראשון" - 23 באפריל 2004
דווקא החוסר במעמד רשמי מקשה על חברותיהם של חללי צה"ל להתמודד עם האובדן.
הייתה להן אהבה גדולה וגם תקוות רבות. למרות גילן
הצעיר הן ידעו שהחבר שלצדן, שהיה חייל בסדיר או במילואים, הוא האיש שאיתו הן
רוצות לחיות. ביחד רקמו חלומות על הבית שיקימו ועל שמות הילדים שייוולדו. אך
בבת אחת הכל התנפץ, החבר נפל בקרב או בעת מילוי תפקידו, והן נותרו בתחושה שמשהו
לא נגמר, עוד לפני שבכלל התחיל.
גם אם החברה היתה האדם הקרוב ביותר לחייל בחייו, רק טבעת מפרידה בינה לבין
ההגדרות הרשמיות של השכול. החברות לא צריכות לשבת "שבעה" ולא לשמור על מנהגי
אבלות. שמן אינו מופיע בעיתונים לצד שמות ההורים והאחים שהותיר החייל, והן אינן
מוזמנות לטקסים לזכר הנופלים. כל הסובבים אותן מצפים שהכאב יחלוף מהר, אך
מבחינתן מדובר באובדן גדול של חלומות ותקוות, שאין לו פיצוי.
"אני חשה פספוס", אומרת שני אומיאל, בת 19, חברתו של
סמל מרום פישר ז"ל, שנהרג
ב-5 באפריל 2002 בג'נין במסגרת מבצע חומת מגן. "חלפו שנתיים, אבל אני לא מסוגלת
להפסיק להתאבל. כאילו כרתו לי רגל. אני לא יכולה לשמוח באמת משום דבר, וחשה שכל
היסודות שבניתי מתפרקים. אומרים שביהדות מקובל לשחרר את הנשמה, אבל אני לא
מסוגלת לשחרר את מרום. הוא חלק ממני".
אומיאל היתה בת 15 וחצי כאשר הכירה את מרום, שהיה מבוגר ממנה בשנתיים. "למדנו
יחד בתיכון, נפגשנו על הדשא וצמחה אהבה גדולה. הספקנו להיות חברים במשך שנתיים
לפני שמרום נהרג. היינו כל כך קשורים זה לזו עד שאי אפשר היה לומר שם של אחד
מאתנו בנפרד.
"מרום התגייס לצבא ואני נותרתי בבית הספר. ביום הגיוס כתבתי לו משפט מתוך הסרט
'פורסט גאמפ', שאומרת חברתו של גיבור הסרט: 'לא משנה מה תעשה, אל תנסה להיות
אמיץ וגיבור, רק תברח'. כאשר עברתי בזמן ה'שבעה' על המכתבים שלנו נחרדתי למצוא
את הקטע הזה. דאגתי כל הזמן שיקרה לו משהו, כי היתה לי תחושה שמרום יפה ומקסים
מדי לעולם הזה. גם הוריו דאגו וחרדו לו. אחיו הבכור נפצע בלבנון, וכשגייסו את
מרום שלחו אותו לפלוגת חי"ר של השריון. אבל הוא התעקש להיות קרבי ולא הסכים
להתפנות מהבקו"ם. לאחר שבוע נכנעו וגייסו אותו לגדוד 51 של חטיבת גולני.
"הוא היה 'מורעל' על הצבא. קנה לי חולצות, מגבות וספלים עם סמל גולני. חיכינו
בקוצר רוח לשחרורו, דיברנו על טיול בהודו ועל העתיד. דיברנו על חתונה והתווכחנו
האם לגור בקרבת ההורים או רחוק מהם. אהבנו לדמיין כיצד ייראו הילדים שלנו,
אפילו בחרנו להם שמות, וכעת אני מרגישה כאילו הרגו לי גם את הילדים".
ציפיות קטנות
סמל מרום פישר ז"ל נהרג בהיותו בן 19, בצהרי יום
שישי, לאחר שהוקפץ מביתו לפעולה בג'נין. "באותו בוקר מרום שלח לי הודעה בטלפון
הסלולרי וכתב שאדע שאם קורה לו משהו, שהוא אוהב אותי הכי בעולם", אומרת אומיאל.
"כעסתי עליו שהוא כותב דברים שנראים כמו מילות פרידה ולא הסכמתי לשתף פעולה
ולענות לו בחזרה שאני אוהבת אותו. הרגשתי שאם אענה לו זו תהיה פרידה, ועד היום
אני מצטערת על כך. כיום הפלאפון שלי מתפרק לגמרי, אבל אני עדיין שומרת עליו,
בזכות ההודעות שמרום שלח לי ושעדיין שמורות בו.
"לפני שמרום יצא מהבית באותו בוקר הוא אמר לאמו
שתהיה חזקה. לא ברור אם הרגיש שמשהו עתיד לקרות. ישבתי בביתי ולמדתי לבחינות
הבגרות, אחיו הקטן ביקר אצל אחותי, שהיא בת גילו, ולפתע הגיע אחיו הבכור, הודיע
לי שמרום נהרג ואסף את אחיו הצעיר. לא האמנתי, וחשבתי שאני צריכה לשאול את מרום
אם זה נכון. באופן טבעי טלפנתי אליו, אבל ענה לי המענה הקולי. ברגעים הראשונים
הרגשתי שהתרחש משהו שידעתי שיקרה, שכאילו ציפיתי לו. שאלו אותי אם אני רוצה
לבוא לזהות את גופתו, והרגשתי שאני חייבת להיפרד ממנו. סבתו, אמו ואני יצאנו
יחד למשימת הזיהוי. היה בזה משהו אימהי ומלא דאגה.
"כמעט ויתרתי על בחינות הבגרות, ורק בזכות אביו של מרום יש לי כיום תעודת
בגרות. הוריו התעקשו שאלך למסיבת הסיום ותמכו בי שאתגייס לצבא. ביקשתי להגיע
לגדוד שבו שירת מרום והייתי שם פקידה פלוגתית. הרגשתי שאם אהיה נוכחת בגדוד לא
יאונה רע לשום חייל, אך לאחר תשעה חודשים נהרג אחד החיילים. הדבר השפיע עלי
בצורה קשה ולא יכולתי לראות יותר משהו שקשור בגולני. עזבתי את הגדוד וכיום אני
משרתת בבסיס חיל אוויר בדרום.
"העובדה שאני לא מוגדרת אלמנה לא פשוטה במצבי,
ואני מניחה שאם היינו נשואים היה לי קל יותר מול החברה. משמח אותי לחשוב
שנזכרים במרום בשמחה ולא בבכי. הוא היה איש של ארץ ישראל, שאהב טיולים והשתתף
בחוגי סיור".
אומיאל שומרת על קשר טוב עם הוריו של מרום. "הוריו מוזמנים אלינו ביום העצמאות.
הזמנו אותם גם לחגוג עמנו את ליל הסדר האחרון, אבל הם טסו לחו"ל. כשסיימתי את
הטירונות נסעו כולם יחד, הורַי, הוריו ואחַי, לטקס, ויותר משהתרגשתי מסיום
הטירונות, התרגשתי מהעובדה שכולם נסעו יחד בשבילי.
"בכל פעם שאני חשה צורך, אני מגיעה לבית הוריו של מרום, נכנסת למיטה שלו, ישנה
וחולמת עליו. בכלל, אני חולמת עליו גם במשך היום. באחד הימים, באמצע מטווח
בבסיס, חלף לידי חייל שהיה דומה למרום, ולשנייה כמעט קפצתי עליו. הייתי המומה,
ואחר כך במשך יומיים הייתי הרוסה לגמרי".
מדי פעם חברים מנסים לדובב את אומיאל לצאת עם בחורים אחרים ולהמשיך בחייה, אך
בינתיים הדבר נראה לה חסר טעם. "אני חיה בתחושה שמרום יחזור בקרוב, שהוא נמצא
במקום רחוק ולא יכול להתקשר. בקרוב אהיה מבוגרת יותר ממרום כשנהרג, והדבר נראה
לי בלתי אפשרי. אנשים אומרים לי שאני צעירה ושואלים מדוע אין לי חבר חדש. יום
אחד זה יקרה, אבל זה יהיה עניין של ויתור מצדי, להכיר בעובדה שמרום כבר לא פה".
אל קבוצת התמיכה של העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל הגיעה אומיאל דרך
קצינת הנפגעים בחיל. "בעיני זו לא בושה לבקש עזרה. המפגשים השבועיים מעניקים לי
כוח להמשך השבוע. היחס של החברה כלפינו לא קל. אני חשה שאנשים בורחים ממשפחות
שכולות, אולי כי אנו מהווים הוכחה שהשכול יכול להגיע גם לאלו שאומרים 'לי זה לא
יקרה'. אנשים לא יודעים מה לומר במחיצתנו. שמונה חודשים לאחר מותו של מרום,
חברת ילדות שלי עברה את מה שאני עברתי. החבר שלה, שהיה חבר ילדות של מרום, נהרג
בפעולה צבאית. גם אני עמדתי מולה ולא ידעתי מה לומר לה, רק חשבתי לעצמי איזה
מעגל מוות מוזר נוצר בינינו".
תוכניות לעתיד עדיין אין לה, ובכלל, במחשבותיה המושג עתיד אינו מגיע למה שמעבר
לחודש דצמבר הבא, שבו תשתחרר מהצבא. "בכל פעם אני מפתחת ציפיות קטנות ומציבה
לעצמי יעדים חדשים, שעד אליהם אולי יהיה לי טוב יותר. כששואלים אותי מה המסר
שאפשר ללמוד מהסיפור שלנו, אני אומרת בתחילה: 'אל תיקשרו ואל תאהבו אנשים, כי
יום אחד הם ימותו', אבל במחשבה שנייה נראה לי שהמסר הוא שאם אוהבים מישהו לא
צריך לשמור זאת בלב, אלא לומר לו. צריך לחיות מתוך אהבה ולנצל כל רגע".
צרת רבות
חברה נוספת בקבוצת התמיכה של העמותה היא מרילי צבי, בת 21, ששכלה את חברה,
סמל ראשון אלון אברהמי ז"ל, שנהרג ב-24 באוקטובר האחרון בעת חדירת מחבלים למוצב
בנצרים. "אלון הוא אהוב נעורי", אומרת צבי ומקפידה לשוחח עליו בלשון הווה.
"למדנו באותה כיתה, הוא גדול ממני בשלושה ימים ואנו חברים כבר שש שנים. יש לו
משפחה מדהימה ואמו היא מושא הערצה בשבילי עד היום. ראיתי את הדאגה שלה לאלון,
שהוא בנה החמישי והצעיר. אמו ואני ערכנו ביחד קניות וסייעתי לה לכבס את מדיו
כשחזר מהצבא. גרתי בביתם, היה לנו חדר משותף.
"המילה 'חתונה' לא נאמרה בקול. בסך הכל, שנינו היינו בני 21 ובשירות צבאי, אך
היה ברור לנו שאנו ביחד לעד. ביום ההולדת שלי אלון בירך אותי ואמר שהוא מקווה
שאחווה את כל הברכות כשאהיה אשתו. היתה לנו אהבה גדולה, שהיו בה נתינה וטוב לב.
שוחחנו על ילדים, רצינו חמישה בנים, ואפילו בחרנו להם שמות.
"התגייסתי לחיל הרפואה ואלון לגדוד שמשון. לא רציתי שילך למסלול קרבי, אבל כל
אחיו היו קרביים וגם הוא היה 'חייב'. בתחילת השירות אלון היה משתחרר אחת
לשבועיים וחצי, והיה לי קשה מאוד. הוא אמור היה להשתחרר באוגוסט הקרוב".
חדירת המחבלים למוצב בנצרים אירעה לפנות בוקר. המחבל חדר למגורי החיילות, נשמעו
יריות, ואלון אברהמי, שהיה חובש קרבי, יצא מחדרו מתוך שינה ונורה על ידי
המחבלים. מלבדו נהרגו שתי חיילות. "באותו לילה הייתי בביתי. שוחחנו בטלפון בשעה
11:00 וגם בשעה 01:00, ואלון סיפר שלמחרת הוא יוצא לחופשה ובא ישר אלי.
"הוריו קיבלו את הבשורה המרה בשעה 07:30, אבל לי נודע על כך רק כעבור שעתיים.
גיסתו, שהיתה בסוף הריונה, אזרה אומץ להתקשר אלי. מוזר בעיני שלא ידעתי על כך
ראשונה. בעיני השעתיים הללו הן זמן ארוך מדי.
"חלפו חמישה חודשים וחצי מאז מותו, אני מודעת למצב, אבל לא מעכלת שהוא נעלם לי.
יש לי תקווה שאולי אלון נאלץ לנסוע בשליחות צבאית חשאית וביימו את מותו. יש לי
תחושה שהוא פתאום ישוב. גיסתו של אלון ילדה את בתה יום למחרת ההלוויה. מאז אני
קשורה מאוד לתינוקת, משום שהיא גדלה מול עיני וממחישה לי את הזמן שחלף מאז
שאלון נעלם".
הוריה של מרילי תומכים בה, אך משתדלים שלא להזכיר את שמו של אלון, כדי שלא
להכאיב לה. "הקשר עם הוריו של אלון הדוק כבעבר. אני מגיעה לחדר שלנו שבביתם,
בעיקר כדי להיות עם אמו. פעם באתי בשביל אלון, כעת אני באה כי אין אלון. הוא
חסר לי מאוד, ומזל שיש לי חברות שצמודות אלי. רק בזכותן אני ממשיכה לחייך. תמיד
הייתי בחורה חייכנית, ואלון כינה אותי 'שמש' מרוב שאני מחייכת ומאירת פנים.
"לפני כן היתה לי אמונה, על אף שאינני דתייה. ביום כיפור האחרון ביקשתי מאלון
שיצום בשבילי ובשביל ההורים. טיילנו עד לפנות בוקר, ולמחרת הוא ישן כל היום
וצם. אחרי עשרה ימים הוא נלקח מאתנו, אז בשביל מה הוא היה צריך לצום? פגשתי
בחורות דתיות שחוו את מה שעובר עלי, ונראה לי שלהן קל יותר בזכות האמונה.
"רק לאחר שאלון נהרג שמעתי מחבריו שהם היו המעריצים שלי בזכותו, משום שדיבר עלי
כל הזמן. הם סיפרו שאלון שמר תמונות שלי בחדר, בארנק ובדסקית. שהוא התגאה בי
והעריץ אותי על כך שמיד לאחר השחרור התחלתי לעבוד כאסיסטנטית לרופא שיניים,
ושאני כבר חוסכת כסף. כשהחברים באו וסיפרו לי ב'שבעה' את כל המחמאות שהרעיף עלי
באוזניהם, הדבר חימם לי את הלב.
"קבוצת התמיכה ממלאת אותי בכוחות. עצם ההתארגנות, היציאה מהבית והמפגש עם
החברות תורמים הרבה. הנבירה בנושא מסייעת לי. אני גאה באלון ואוהבת לשוחח עליו.
הצלחנו להיפתח בקבוצה, ולספר זו לזו על חיינו האישיים. אנחנו מרגישות קרבה,
בוכות וצוחקות ביחד. הצרה נראית פחות גדולה כשמגלים שיש עוד בחורות שמתייסרות
על אובדן דומה. הכאב והגעגועים לא נעלמים, אך תחושת הבדידות פוחתת.
"קשה לי לחשוב כרגע על האפשרות שאהיה עם מישהו אחר. אם אגיע למערכת יחסים חדשה
כשאני עוד חושבת על אלון, אהיה רעה כלפי בן הזוג, בוודאי אכעס עליו ואריב איתו
כל הזמן כי אני לא מקבלת את אלון שלי. נראה לי שלפחות בשנה הראשונה לא אוכל
לצאת עם בחור חדש. אבל אולי בעתיד. אני יודעת שהורי יחושו רע אם אשאר לבד, ואני
רוצה להמשיך לחיות למען האנשים מסביבי. נראה שיש לנו כוחות שאנו לא מודעים
אליהם".
מקום משלהן
רינה כהן, בת 50, היתה בת 19 וחצי כשנהרג החבר שלה,
ציקי ברוידא ז"ל, בהיותו בן
22, במלחמת יום הכיפורים. לאחר ארבע שנים נישאה והקימה משפחה, ולפני שנה וחצי,
ביום הנישואים ה-25 שלה, התקשרה לעמותה ואמרה: 'גם אני הייתי חברה שכולה ורוצה
לעזור'.
"שנים רציתי להצטרף לפעילות למען חברות הנופלים", אומרת כהן. "תפקידי כיום
בעמותה הוא לאתר את החברות. תחילה יצרתי קשר עם קצין העיר של נתניה, אמנון נדן,
שסייע לי להגיע לקציני העיר בכל הארץ. הם הראשונים שמגיעים לביתו של החייל
ועורכים את ההלוויה. חשוב שתהיה להם מודעות ורגישות להתייחס גם אל חברתו של
החייל. לאחר מכן הטיפול עובר לקצינות הנפגעים של כל חיל, שמאתרות את החברות
ופונות אליהן. כיום כמעט לא ניתן לפספס חברה שכולה.
"יצרנו מהפכה ביחס של הצבא אליהן. מלכתחילה הצבא טוען שההגדרה 'חברה' היא רחבה
מאוד, החל בבחורה שיצאה עם החייל כמה ימים ועד לכלה שעמדה להינשא לו בעוד
שעתיים. לכן מבחינת משרד הביטחון אי אפשר להכליל אותן בתוך משפחת השכול.
"מכיוון שעברתי זאת בעצמי, אני מבינה את החברות ויכולה לעזור להן. ציקי ואני
יצאנו במשך שלוש שנים לפני שהוא נהרג. זו היתה חברות שידעתי שהיא לנצח. כיום
אני נשואה באושר ואם לשלושה ילדים. משפחתי שומרת עד היום על קשר עם הוריו של
ציקי. צריך להיות אדם חזק כדי להיכנס לנישואים עם חברה של נופל, משום שאדם נוסף
קיים בנישואים אלו, ואני מוקירה ומעריכה את בעלי על כך".
על הדשא בקדמת ביתה של ד"ר לאה וולקוב, מטפלת זוגית ומשפחתית שמנחה קבוצות
תמיכה, מתכנסות פעם בשבוע במשך שנה עשר בחורות. מרחוק הן נראות צעירות ומלאות
חיים, ורק מקרוב מתגלה העצב בזוויות העיניים.
"אלו בנות שאין להן הגדרה קבועה בציבור", מסבירה ד"ר וולקוב. "לעתים הן קבעו עם
הבחור להינשא וההורים טרם ידעו זאת. בשבועות הראשונים עוד מכירים בהן, אך לא כל
משפחות הנופלים יודעות להמשיך ולתמוך. ישנם הורים שהיו להם עוד קודם עימותים עם
החברה, על כך שבנם החייל שב בחופשות מהצבא ישירות לביתה ובילה עמה במקום להיות
עם משפחתו בביתו. לעתים ההורים לומדים דרך החברה על בנם, ונבהלים לדעת כמה הם
לא הכירו אותו. לפעמים החברות באות במבוכה כשההורים מספרים עליו דברים לא
נכונים. למשל, האם יכולה לומר: 'הוא מעולם לא עישן', בעוד החברה יודעת שהוא נהג
לעשן. לעתים ההורים בוחרים להנציח את בנם בדרך שלא מתאימה לו, כמו להנציח
בטיולים חייל שבכלל לא אהב לטייל. החברה יודעת מה הוא אהב, אך לא תמיד יכולה
להשפיע על ההנצחה.
"הן חשות שעליהן להילחם על המקום של האדם שהיה החשוב ביותר בחייו של הנופל,
כשלא תמיד ברור למשפחה שהאדם הזה היה הן. כאשר אישה נותרת אלמנה, לכולם ברור
מקומה, שהיא הייתה האדם החשוב בחייו. קצינת נפגעים תתקשר אליה לדרוש בשלומה והיא
תוזמן לאזכרות. לחברה לא יתקשרו מהצבא.
"גם להורֵי החברות קשה. בחודש הראשון הם תומכים בכאב שלה, אחר כך נבהלים שמא
בתם תישאר באבל ארוך ומתקשים לקבל את העובדה שהיא עדיין מתאבלת.
"הבנות חשות שחלקים מהן אבדו יחד עם האהוב שנהרג. פחד חדש נוצר בהן כאשר הן
מתחילות לחוות חוויות חדשות ולפתח חיים חדשים בלעדיו. יש כאלו שנותרות באבל
פעיל אחרי חודשים ושנים, ופעמים רבות הן אומרות: 'לא אעשה לעצמי משהו בכוונה,
אך אם מכונית תדרוס אותי יבוא הקץ לסבל שלי'. אנשים אומרים להן: 'מזל שלא הייתם
נשואים', והן חושבות ההפך. הן היו מעדיפות להיות אלמנות ולא חברות שכולות.
"מטרת הקבוצה היא לעבד את מצב החיים שנוצר להן. הן משוחחות ובוכות יחד. חשוב
להן להגיע רבע שעה לפני תחילת המפגש ולשבת ביחד על הדשא. המטרה היא שבהמשך הן
יתמכו זו בזו, כי לעתים חברים מתרחקים מהן ולא מבינים אותן. התהליך שמתרחש
בקבוצה הוא מרגש וחשוב".
בכמה קבוצות תמיכה השתלבו גם בחורים, שהיו חברים של חיילות צה"ל שנפלו. הקושי
שלהם בהתמודדות עם האובדן אינו שונה מזה של החברות. לחברים או לחברות של נופלים
שגרים הרחק מקבוצות התמיכה מסייעת העמותה בתמיכה נפשית פרטית.
לחזור לחיים מלאים
העמותה לתמיכה נפשית בחברות חללי צה"ל מבוססת על התנדבות, אך משרד הביטחון
מממן את שכר מנחות הקבוצות
הדרך להקמת העמותה לתמיכה נפשית בחברות חללי צה"ל לא היתה קלה. עד לפני שש שנים
העניק משרד הביטחון שרותי תמיכה נפשית רק לבני משפחתו של הנופל, על פי הגדרת
החוק הגורסת שבני משפחה הם: ההורים, האחים, הילדים והאלמנה. החברה של החייל, גם
אם היתה ארוסתו, נותרה מחוץ לקבוצות התמיכה ומחוץ לחוק.
הכל השתנה כשפקד השכול את סף ביתה של פיליס חיימוביץ', כיום יו"ר העמותה. לפני
שבע שנים נהרג בלבנון
סגן אבי בוק ז"ל, בן 22, שהיה חבר של בתה,
מיכל. "אבי ומיכל הכירו מאז כיתה א'", מספרת חיימוביץ, במקצועה מורה לאנגלית,
"הם הדריכו יחד ב'בני עקיבא' ועמדו להינשא. ארבעה חודשים לפני המועד המתוכנן
אבי נפל, ועולמה של מיכל נהרס".
בני משפחת חיימוביץ ראו את בתם האהובה דועכת מול עיניהם, וחיפשו דרך לסייע לה.
הם פנו לצבא, אך נענו בתשובה שמשרד הביטחון אינו מטפל בחברותיהן של הנופלים.
אחותה הבכירה של מיכל, עו"ד תמר חיימוביץ-ריכטר, נרתמה למאבק וביחד עם האם הן
המשיכו לחפש גורם שיסייע. "הגענו לצפרא דוויק, מנהלת אגף השיקום של משרד
הביטחון בגוש דן. היא היתה הראשונה שפתחה לנו את הדלת וסייעה לנו בהקמת קרן.
בנובמבר 97' פתחנו את קבוצת התמיכה הראשונה בסיוע תרומות פרטיות. באותה תקופה
תמר התמחתה במשרד עורכי הדין מלכא-אהרוני-ליברמן, הם ראו את כאבנו ותרמו למימון
הנחיית הקבוצה הראשונה.
"במקביל התחלנו לפתוח קבוצות נוספות וכעבור שלושה חודשים פנינו לראש אכ"א דאז,
אלוף גדעון שפר, שיכיר בהן. נתקבלה ההחלטה שמשרד הביטחון יממן את שכר המנחות
והתבקשנו להפוך את הקרן לעמותה. כיום אנו מפעילים את קבוצת התמיכה מספר 12.
במקביל מתקיימות שתי קבוצות תמיכה נוספות, שאחת מהן מיועדת לחברות חללי צה"ל
שנפלו לפני כעשר שנים.
"החוק לא השתנה, אך תפישת משרד הביטחון השתנתה. בתי תמר, רינה כהן ואני, עובדות
בהתנדבות מלאה, כשהמשרד שלנו הוא השולחן במטבח. אנו עורכות טלפונים רבים,
מאתרות חברות שזקוקות לעזרה, פותחות קבוצות חדשות ושומרות על קשר עם החברות
הוותיקות.
"מטרת העמותה היא לסייע להן לחזור לחיים מלאים, וללמוד לחיות בצד האבל ולא בצל
האבל. אנו מאמינים שלא ניתן לשכוח את החלל, ושתמיד הוא יישאר בלבה של חברתו, אך
החזון הוא שהחברות יקימו בבוא העת בית חדש בישראל.
"בתי, מיכל, נישאה כעבור חמש שנים לחבר שלמד עם אבי. כיום הם נשואים באושר ויש
להם תינוקת. פעילות העמותה מוקדשת לזכרו של
סגן אבי בוק ז"ל".
