גם הן אלמנות, אבל ללא טבעת
אריק בשן
"הקיבוץ", 22.4.2004
הם חיו שנים יחד בקשר אינטימי הדוק וכבר תכננו
הכול:
את החתונה, את הבית, אפילו את שמות הילדים * אבל אז
הכל נקטע כאשר החבר נהרג בעת מילוי תפקידו * ואז גם
הסתבר כי החוק אינו מכיר בחברות של הנופלים כחלק
מ"משפחת השכול" * חגית קליין, שאיבדה בלבנון את בן
זוגה לירון לנג מגבעת-חיים איחוד, בדקה כיצד
מתמודדות החברות השכולות עם הכאב הפרטי ועם חוסר
ההכרה הממלכתי.
תשע שנים אחרי, עדיין מלווה את
חגית קליין, בת גבעת-חיים איחוד, הזיכרון המטלטל ההוא. היא משחזרת כיצד דודתה,
חברת הקיבוץ, הביאה לה, כשליחת המזכירות, את הבשורה המרה: לירון נהרג. בשביל
חגית, אז נערה צעירה בת 18, לירון, בן זוגה, היה הכול. החבר הראשון, האהבה
הסוערת הראשונה, האדם עמו חלקה דירת חדר בקיבוץ. ברגע אחד השתנה הכול. היא
זוכרת היטב את ההלם שאחז בה, את הדמעות שמיאנו לפרוץ גם במהלך ההלוויה, את חוסר
האונים.
במרץ 1995,
בהיתקלות כוחותינו עם האויב בלבנון, נהרג
סמ"ר לירון לנג, סמל מחלקה ב"עורב" של
גולני. בן 20 בנופלו, כתבו בעיתונים, הותיר מאחריו הורים, אחים ומשפחה, מצטרפים
חדשים ל"משפחת השכול". על החברה לא דיווחו. הם חיו שנתיים בקשר אינטימי הדוק.
זה היה מרכז עולמם. אבל "העולם" הזה לא זכה להכרה. בוודאי לא על-ידי מוסדות
המדינה.
היום חגית מודעת לדברים הרבה
יותר טוב. הרבה יותר לעומק. חלק מזה בזכות עבודת סמינריון שהגישה כחלק מחובותיה
לקראת תואר ראשון בבית הספר לעבודה סוציאלית בתל-אביב. יחד עם חברתה לספסל
הלימודים, שוש כהן-אלבז, בדקה חגית את סוגיית ה"אלמנות ללא טבעת" - ניתוח מצבן,
התנהגותן ותפקודן לאחר אובדן חבריהן.
לצורך העבודה, לא בלי קשיים, הצליחו חגית ושוש "לגייס" שלוש מרואיינות צעירות.
האחת, בת קיבוץ ששכלה את חברה הקצין, בן גילה, אותו הכירה כבר בתקופת בית הספר
היסודי וקשרה עמו קשר רומנטי בגיל צעיר למדי. המרואיינת השנייה גדלה במשפחה
דתית בעיר במרכז הארץ. את חברה הכירה כאשר הייתה בת 18. היא שירתה בשירות לאומי,
הוא היה קרבי. במשך שנתיים היו חברים. ואז, באה המכה. החבר נהרג, העולם הסתחרר
סביבה. למרות שהם כבר תכננו הכל להמשך הזוגיות - את החתונה, את הלבוש, אפילו את
שמות הילדים - הכול נגמר בבת אחת. מבחינה פורמלית, היא לא הייתה ואיננה קשורה
לחברה המת בשום צורה. גם המרואיינת השלישית באה מהמגזר הדתי. את חברה הכירה
כשהייתה בת 71. זמן קצר לאחר ההיכרות הוא התגייס לצה"ל. במשך שנתיים היה ביניהם
קשר רציני מאוד. גם הם דיברו רבות על עתיד משותף, דסקסו חתונה וילדים, אבל כל
זה נקטע כאשר נהרג החבר בלבנון.
שלושה סיפורים טרגיים אלה היו השלד לעבודה של חגית ושוש. חומר תיאורטי, עבודות
ומחקרים על השכול ומשמעויותיו עבור "שאירים על פי חוק" - לא חסר. הן בקשו לחדור
לנישה שהייתה עד כה חסומה - מה קורה לחברת הנפטר? מה קורה למי שאינו נמנה,
על-פי חוק, עם "משפחת השכול"?
אסון המסוקים מחולל שינוי
במהלך שנות קיומה של המדינה
נהרגו חיילים רבים שהותירו מאחוריהם אהבות לא ממוסדות. הרבה שירים נכתבו,
אוגדני מכתבים קובצו, אבל אבלן של הנערות הצעירות, האנונימיות, לא זכה מעולם
להכרה חברתית. חגית ושוש מנסות, כאמור, לבדוק את דפוסי התמודדותן של שלוש
צעירות עם אובדן בן הזוג, והן מעלות את השאלה: האם קיימים בנושא דפוסים
ייחודיים.
המוות יוצר משבר קשה. הוא כופה על המקורבים פרידה פיזית ונפשית. הפיזית היא
מיידית, הנפשית עלולה להימשך זמן רב והיא מלווה בתהליך כואב בו מופרת שגרת
החיים ומתערער האיזון הנפשי. בישראל, אולי יש במיתוס שנוצר - "חלל צה"ל שנפל על
משמרתו בהגנה על המולדת" - כדי למתן במשהו את השבר. הביטוי "משפחת השכול", מסמן
מיקום. אנשיה הופכים לסמל ערכי וחברתי, הם מתויגים כבעלי מעמד ו"תפקיד" עטור
הילה, עליונות מוסרית ולעתים גם עמדת כוח. אלא ש"מעמד" זה אינו ניתן למי שהיו
"חברות".
עבודה זו היא ראשונית בניסיונה לבדוק, מחקרית, השפעות אובדן בן זוג בשלב
בוגר-צעיר במערכת יחסים לא פורמלית. המוות, מניחה העבודה, נוחת על הצעירים כשהם
נמצאים בעיצומו של שלב התפתחותי, בו האתגר המרכזי מתמקד בחוויית האהבה ביניהם,
המשלבת קשר בעל אופי רומנטי עם תחושה של אחריות ומחויבות הדדית - ביסוס הצעד
הראשון בתהליך הבנייה של המשפחה העתידית. רבים מהזוגות בשלב הזה מתגוררים ביחד,
מנהלים משק בית משותף ומתפקדים כזוג לכל דבר על פי תפיסתם ותפיסת החברה.
בהיחשפן לאובדן עלולות החברות - לפי התפיסה התיאורטית עליה מתבססת העבודה -
להיקלע לקשיים בפיתוח הבגרות הנדרשת כדי לחיות חיים אינטימיים בעתיד. זהותן
עלולה להיפגע, ביטחונן העצמי עלול להתערער.
רוב המחקרים שעסקו עד כה באובדן ושכול, בחנו "בעלי תפקידים מאושרים ומוכרים".
רק בשנים האחרונות התפתחה ההכרה בצורך לכלול גם מגזרים נוספים, כמו: אובדן
בן-זוג הומוסקסואל, אובדן בן-זוג בזקנה או אפילו אובדן בן-זוג חשאי עמו קוימה
מערכת יחסים שמחוץ לנישואין. עד עתה היו כל אלה בחזקת "מעמדות נמוכים" של
מתאבלים, שלאבלם לא ניתנה לגיטימציה חברתית. אל התיוג הזה ניתן לצרף, לפי ההנחה
הנוכחית, גם אובדן בני זוג חיילים בצה"ל, שלא היו נשואים, ושבמותם הותירו
אחריהם בנות זוג צעירות החוות אובדן ואבל.
קבוצת החברות לחיילים שנפלו אינה נכללת בהגדרת החוק "משפחות חיילים שנספו
במערכה" (1950) כקרוב מדרגה ראשונה, ולכן אינן מוגדרות כשכולות, כ"שאירות"
הזכאיות לתגמולים כלשהם או לסיוע נפשי שנותן משרד הביטחון. אסון המסוקים
ב-1997, בו נהרגו בבת אחת 73 חיילים, רובם בשירות סדיר, חשף בפני החברה
הישראלית את חברותיהם. התקשורת אימצה אותן אל חיקה, הממסד טרם הכיר בהן. בעקבות
האסון הזה היה משרד הביטחון מוכן - לראשונה ולא בלי קשיים - להכיר באובדנן
ולממן להן, חלקית, "קבוצות תמיכה".
בהיעדר חומר תיאורטי ממוקד על סוגיית "החברות", מנסה העבודה לבחון את דפוסי
התמודדותן עם תהליך האבל באמצעות ניתוח איכותי של תוכן הריאיונות עמן. החברות,
בקבוצת גיל דומה, ניהלו קשר זוגי בן לפחות שנה עם חבריהן שנהרגו בשנים
1995-2000.
הציטוטים הבאים מבטאים את עוצמת השכול שחוו: הפרת האיזון ("זה דומה לשבירה של
איבר בגוף. אתה חוטף מכה נורא חזקה והגוף בשוק ועדיין לא מרגיש בכאב", (תחושת
ריקנות וחוסר משמעות) "הרגשתי כמו באוויר, שאני שקופה, הנשמה שלי הפכה לאבק",
(התכחשות והגנה) "אולי זה חלום רע, אלך הביתה למיטה ואקום והכול יחזור להיות
כפי שהיה", (ומחשבות אובדניות) ("התהלכתי ברחובות בתחושה שמשהו יקרה ואני
אמות... הייתי בטוחה בזה").
גם המתח בין תחושות האבל לחזרה לתפקוד נורמלי מובע היטב ברגשות האשם ("איך אפשר
לחייך, איך אפשר להמשיך הלאה"), (הבדידות) "אחרי ה'שבעה' הרגשתי תחושה מטורפת
של בדידות", (הכעס) "כעסתי עליו שעזב אותי... הוא נפצע ויכול היה
להילחם"; "אחרי שנהרג כעסתי מאוד על אלוהים", (העיסוק האינטנסיבי במת) ("כל
הזמן הוא היה במחשבות שלי... העיסוק בו ובעריכת הספר מאוד עזר לי... בכל
הזדמנות הייתי אצל הוריו"), וגם החזרה, לכאורה, לתפקוד נורמלי) "אחרי שהשתחררתי
התחלתי ללמוד וזה שמר אותי די טוב, היה סדר יום").
נקודת המפנה ב"חזרה לחיים" חלה אצל המרואיינות בזמנים שונים. אומרת אחת מהן:
"ארבעה חודשים אחרי שהוא נהרג קיבלתי החלטה: או שאני חוזרת לחיים או שאני
מתאבדת. החלטתי לחיות". השנייה אומרת: "לקח לי חמש שנים בכלל להשלים עם זה שאני
בחיים... משהו השתחרר". והחברה השלישית: "אחרי שנה וחצי הייתי קמה בבוקר יותר
בקלות... בוקר אחד עיכלתי שיותר טוב לי...".
החברות מחוץ לקונצנזוס השכול
שלוש המרואיינות במחקר חוו, בזמנים שונים, זוגיות חדשה. אחת הכירה אחרי תשעה
חודשים בן זוג חדש, השנייה יצרה אחרי שמונה חודשים קשר רומנטי עם חבר, אותו
הכירה לפני כן ("זה היה כאילו המשך של החבר שנהרג"). החברה השלישית הרגישה רק
אחרי ארבע שנים שהיא רוצה להיות שוב אוהבת ונאהבת ("מהר מאוד התארסנו ואחרי
מספר חודשים התחתנו").
המרואיינות לא הסתירו את הצורך בתמיכה בזמן ההתמודדות עם האובדן: המעטפת של
המשפחה והחברים, קבוצות התמיכה ("זה היה כמו אי בתוך הטירוף, כמו גלגל הצלה"),
הקשר עם משפחת החבר והמעורבות בטקסי האבלות) "זה מוזר להגיד, אבל ב'שבעה' היה
כיף - כל הזמן דיברנו וסיפרנו עליו..."), אבל הן גם מדגישות את הגורמים המעכבים
בהתמודדות הזו, כמו: ציפיות סותרות מכיוון החבר'ה ("החברים ציפו שאתקדם הלאה,
אבל שלא אקשור קשרים זוגיים חדשים"), ציפיות ממשפחת החבר ("הייתי החברה...
הייתי הדבר היחיד שנשאר להם ממנו... היה לי תפקיד בבית אחרי שנהרג"), ובעיקר
היעדר הכרה ותמיכה ממסדית ("הצבא לקח לי את החבר ואני רוצה שהצבא יכיר במקומה
של החברה... אני הייתי האדם הקרוב לו ביותר... לא מדובר בכסף, רק על הכרה"; "אז
מה אם Xחגגה את האהבה שלה בנישואין ואני לא. ההפרדה הזו כל-כך מטומטמת...").
קשה להסיק מתוצאות ריאיון של שלוש נשים על התנהגות אוכלוסייה שלמה. עם זאת,
סבורות כותבות העבודה - שזכתה להערכה רבה מצד מנחיה - שלממצאים עשויה להיות
משמעות רבה. קווי הדמיון בתהליך האבל שעברו המרואיינות רבים ומשותפים: הפרת
איזון כללית שביטוייה רגשיים ופיזיולוגיים, תחושות הלם ובלבול, הכחשות, הגנה,
ריקות וחוסר משמעות. אצל חלקן הופיעו מחשבות אובדניות, וכולן חוו אמונה נסתרת
באפשרות חזרת החבר. על-פי הממצאים אצל כולן בלט המתח שבין תחושת האבל הפנימי
לצורך לחזור לתפקוד נורמטיבי בעולמן החיצוני. הן ביטאו בדידות ועצב לצד תחושות
כעס ורגשות אשם. עם זאת, כל המרואיינות, בהשפעת הזמן שעבר, הגיעו לשלב של "חזרה
לחיים" - להכרה כי עליהן לשקם את חייהן, ליצור זוגיות חדשה, לצד המשך הקשר
הפנימי עם בן הזוג המת. מעניין לציין כי כל אחת מהמרואיינות הגיעה לנקודת מפנה
זו בזמן שונה. כלומר, זמן ההתעשתות הינו אינדיווידואלי ותלוי כנראה במשתנים
נוספים שלא נבדקו, כמו: היסטוריה אישית, מין, תרבות, דפוסי אישיות וכו'. בעניין
זה מאשרת העבודה גם ממצאי עבודות אחרות בתחום, כי יש נטייה לייצר זוגיות חלופית
מהירה יחסית כ"פיצוי" על האובדן. אלא שיחסים כאלה נידונים בדרך כלל לכישלון. בת
הזוג מעוניינת בדמיון לבן הזוג המת, אבל כשתגלה את התכונות האמיתיות והשונות של
הפרטנר החדש - הוא יידחה, או שהיא תנסה לשנותו ולהתאימו לתבנית המוכרת.
על-פי מסקנות העבודה יש אפוא חשיבות רבה לסביבה תומכת, לחברים, לידידים.
השתתפות ב"קבוצת תמיכה" היוותה אף היא גורם משמעותי בתהליך עיבוד האבל, כמו-גם
קשר טוב עם משפחת החבר, במידה שהיה קשר כזה, ומעורבות בטקסי האבלות. מבין
הגורמים המעכבים נראה שהציפיות הסותרות של החברה הקרובה - להמשך חיים נורמליים
מחד וביטוי כאב חיצוני מאידך - ייצרו עבור החברות קושי ביצירת קשר מחודש. כפי
שהתבטאה אחת מהן, כי למרות שלא רצו לשמוע ממנה על הקושי, ביקשו לשמר אותה
כ"אנדרטה חיה" לזיכרון המת. אך הגורם החשוב והמרכזי ביותר שזוהה כמעכב
בהתמודדות עם האובדן - היה היעדר תמיכה והכרה ממסדית בחברות. כל המרואיינות מחו
על חוסר היחס של המדינה והצבא. הדבר בא לידי ביטוי גם בטון דיבורן ובזמן שהוקדש
לנושא במהלך הריאיון.
בנוסף לתגמול הכלכלי, מערכת הסיוע של אגף השיקום זמינה למשפחות השכולות (הורים,
יתומים, אלמנות ואחים), כי היא רואה בכך אלמנט קריטי לעת משבר. מתקיימים ביקורי
בית והמחויבות אינה מוגבלת בזמן. כל אלה אינם קיימים כשמדובר בחברות. מסקנות
העבודה מחייבות מיסודן גם לגבי מגזר זה: הודעה רשמית על מות החייל, הזמנות
אישיות לטקסי זיכרון, הקמת קבוצות תמיכה לחברות שכולות ומתן סיוע נפשי כשנדרש.
הגדרת החוק כיום, נטען בעבודה, גוזרת על אוכלוסיית החברות להישאר מחוץ
לקונסנזוס השכול הלאומי. הן אפילו לא קיבלו מידע מבית החולים על גורל חבריהן,
והן לא שוחררו אוטומטית ממחויבויות צבאיות, למרות אבלן. "הרגשתי שאני צריכה
שיידעו שזה לא היה ככה סתם, שהייתי החברה שלו, שרצינו להתחתן. שיבינו", מבטאת
אחת מהן את הכאב והחסך.
האבל וההכרה
בתקופה הראשונה הייתי עסוקה
בלשרוד. ורציתי גם את ההכרה של הממסד באבל שלי. את ההגדרה שגם לי יש חלק בכאב
ובצער * חגית קליין על ההתמודדות עם אובדנו של לירון לנג, האהבה הראשונה
עבור חגית
קליין, לירון חברה היה עולם ומלואו. אדם מאוד חכם, היא אומרת, מעמיק, מיוחד
ושלם. הוא אהב להיות במחיצת משפחתו, אחיו והוריו - תמר (חברת מערכת "הקיבוץ")
ופטר לנג. אהב סרטים וגם קרא המון, לצד היותו ספורטאי, שחקן כדור-מים. במיוחד
היא נזכרת בחיבתו הבלתי נדלית לקיבוץ, למקום עבודתו בלול ההודים, טרם הגיוס,
ובכשרונו ליצור קשרים מצוינים עם סביבתו. את לירון, המבוגר ממנה בשלושה
מחזורים, הכירה חגית כשהייתה ילדונת בת 16. "הוא היה בן זוג נהדר, איש שיחה,
תומך, מאוד מסור לכל עניין", היא נזכרת בחיוך קל, "זו הייתה האהבה הראשונה,
הסוערת, בהתאם לגיל".
ש: ואז בא האסון.
חגית קליין: "היה לי קשה להתאבל. התחלתי את האבל האמיתי רק אחרי שנה, כאשר כבר
לא היו לצדי אנשים. בהתחלה הייתה המון תמיכה מכולם. המשפחה, קבוצת החברים שלו,
שלפני זה כמעט לא היה לי קשר אתם, וכמובן מוסדות הקיבוץ. לא הייתי צריכה להסביר
לאף אחד כלום. לא הייתי צריכה לפנות את החדר שלו, בו התגוררנו יחד. הכול היה
ברור מאליו. ישבתי הרבה אצל תמר ופטר, היו לי הרבה פגישות מרגשות עם אנשים בפעם
הראשונה בחיי. הרגשתי צורך בזה".
שלושה חודשים אחרי האסון התגייסה חגית לצה"ל, ליחידת "דובר צהל". "למזלי", היא
אומרת, "נכנסתי לעולם אחר. דף חלק. אנשים חדשים. וגם היה לי בזה עניין מקצועי,
אם כי בכל השירות רדפה אותי התחושה כי התקבלתי ליחידה בגלל מצבי המיוחד. למרות
שאבי בניהו, כיום מפקד גלי צה"ל, שהיה אז ראש אגף בדוברות, הבהיר לי שזו לא
הייתה פרוטקציה".
חגית מעולם לא הצטרפה ל"קבוצת תמיכה". לפני אסון המסוקים, לדבריה, סוגיית
"החברה" כמעט ולא עלתה בשיח הציבורי. לימים נפגשה עם אנשי "העמותה לתמיכה נפשית
לחברות חללי צה"ל" (באמצעותה איתרו את המרואיינות) ומצאה כי עבורה זה היה מאוחר
מדי. היא כבר השלימה את עיבוד האבל. כן, היא גם הצליחה ליצור קשר זוגי חדש.
היום חגית (27), בת זקונים למשפחת קליין, מתגוררת בתל-אביב, סיימה את לימודיה
ומחפשת עבודה בתחום.
יש זיקה ברורה, מן הסתם, בין ממצאי העבודה לבין התהליך שעברה חגית בעקבות
האובדן. "לא ידעתי בדיוק מה אני מחפשת, מה יהיו הממצאים וכמובן שלא ידעתי לאילו
מסקנות נגיע", היא מסבירה. "ידעתי רק שמשהו מאוד מושך אותי להתעסק בזה. בדיעבד
אני מבינה כמה חשובה הייתה לי ה'הכרה', שלא הייתה".
ש: את
יכולה להצביע על ה"כוחות החיוביים" דאז שסייעו לך?
חגית קליין: "בעיקר המפגש שלי עם אנשים שיכלו לדבר. רבים נרתעים מהסיטואציה
הזו. משהו בתוכי חיפש מישהו שמכיר את התחושות האלה, להזדהות אתו. הייתה חברה
בקיבוץ שעברה דבר דומה, שבן זוגה נפטר. מצאנו שפה משותפת. גם עם החברים של
לירון היה לי קל לדבר. הייתה תחושה של שותפות גורל, שאפשרה תקשורת חופשית".
ש: ומה את
מגדירה כדברים שהפריעו לך בהתאוששות?
"בעיקר שני גורמים. האחד אני, השני המדינה. בתקופה הראשונה הייתי עסוקה בלשרוד.
אני נורא מופנמת באופיי, לא הרשיתי לעצמי להתפרק, התקשיתי ליזום קשר עם אנשים,
לבקש עזרה, ובוודאי שלא יכולתי להתאבל בציבור. מצאתי את עצמי, למשל, הולכת
במדרכות הקיבוץ ושואלת את עצמי אם זה שהולך מולי בכלל יודע שאני הייתי חברתו של
לירון. היום אני מקשרת את זה לצורך 'להגדיר' את מעמדי. היה גם נדיר למצוא כתבה
שמישהו הזכיר בה את 'החברה של לירון'. הזכירו משפחה, הורים, אחים, לא אותי.
בתור מי שגדלה בקיבוץ, עם המיתוס של 'נפל חלל', מאוד הפריע לי שלא הרגשתי חלק
מזה. רציתי את ההכרה, את ההזמנות לטקסים ממשרד הביטחון; שמראים שמכירים בך.
מאוד מכעיסה אותי, גם בדיעבד, ההתעלמות מהאוכלוסייה הזאת. מבחינתי זה כאילו
התחכמות לומר ש'הם לא היו נשואים'. אני כמובן לא מדברת על פן כלכלי, רק על
ההכרה".
