מנסות לחיות בצד האבל ולא בצל האבל
ניר קורן
NRG מעריב - 1.5.2006
רינה כהן ותמר חיימוביץ'
3
נשים שחוו את
השכול מקרוב מנהלות עמותה שתתמוך נפשית בחברות של חללי צה"ל. הן מדברות על
מה שמעיק ומנסות להשתקם מהאסון שהקפיא את מסלול חייהן. סיקור מיוחד.
כשמדברים על השכול מתכוונים לחייל שנהרג, לאישתו, ולקרובי המשפחה שסביבו. אולם,
רבים מהנופלים לא הספיקו להקים משפחה אך הותירו אחריהם חברה, שחייה התמוטטו
ברגע אחד. בחרנו ב-NRG מעריב להתמקד בעמותה שדואגת לחברות הללו, ודרכה לספר את
סיפורן של החברות שמנסות לחיות "לצד האבל ולא בצל האבל".
החברות מאבדות את החבר אך לא
מוכרות על ידי החברה הישראלית או הממסד. את הפער הזה מנסה להשלים "העמותה
לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל". במסגרת מפגשים שיוזמת העמותה לחברות הנופלים,
יחד עם מומחים בתחום, היא מצליחה לעזור להן להתמודד עם האסון הנורא שקרה להן
ולהשתקם.
הרעיון להקמת
העמותה התחיל בעקבות סיפורה האישי של מיכל חיימוביץ. ב-7 בספטמבר 1997 נהרג
במוצב דלעת בלבנון החבר שלה, סגן אבי בוק. מיכל ואבי עמדו להתחתן ארבעה חודשים
אחרי שהוא נהרג. העמותה פועלת כבר תשע שנים, ועד כה 230 בנות לקחו חלק במפגשיה.
"בשבוע שישבו
עליו שבעה, הם עמדו להכריז על האירוסין שלהם", מספרת אחותה תמר. "כשהוא נהרג
החיים של מיכל פשוט התנפצו לרסיסים. היא עמדה להיות כלה ובמקום זה… אי אפשר
לתאר את הכאב שהיא עמדה בו".
כבר במהלך השבעה דיברה המשפחה של
מיכל עם קצינת הנפגעים שהיתה אצל משפחת בוק בבית וניסתה למצוא עזרה למיכל.
קצינת הנפגעים הסבירה למשפחות בעדינות כי החברות לא מוגדרות כשייכות לקבוצה
הזכאית ממשרד הביטחון - נדרש קשר דם, הסבירה. תמר מספרת שהבשורה היתה קשה.
"אמרו לנו בעצם, שעם כל הכאב אין מה לעשות".
"ניסינו לעזור למיכל בכל דרך.
היא הפסיקה לחייך, לא רצתה שיגעו בה, לא רצתה שיסתכלו עליה. לחצנו עליה מאוד
ללכת לפסיכולוגית לדבר איתה", היא מספרת. "כשחזרה מהפגישה עם הפסיכולוגית מיכל
אמרה שהפסיכולוגית מאוד נחמדה, אבל אף אחד לא יכול להבין מה באמת עובר עליה".
לצפייה בראיון -
לחצו PLAY
צילום: אלירן חיאט עריכת וידאו: נועם עמית
"כאן מותר
לבכות"
כשהבינו שהפסיכולוגית לא תעזור
ואין קבוצות תמיכה, החליטו תמר ואמה, פיליס חיימוביץ, להקים קבוצת תמיכה של
בנות שעוברות בדיוק את מה שמיכל עוברת. בנות שגם החברים שלהן נפלו, שיוכלו שם,
בהנחייה של איש מקצוע, להקל על האבל הזה.
אל השתיים הצטרפה רינה כהן שאיבדה את החבר שלה, ציקי ברוידא, במלחמת יום כיפור.
"הרבה שנים רציתי לטפל בחברות של חללי צה"ל", מתוודה רינה. "חברות של נופלים לא
כל כך רוצות להכביד על החברה. לפעמים הן מגינות על ההורים אפילו, לא רוצות
להראות שקשה להן".
שלוש הנשים פותחות כל שנה מספר
קבוצות לתמיכה בחברות. בכל קבוצה משתתפות בין 10 ל-12 בנות, והן מנוהלות
על ידי מומחים שעוזרים להן בעיקר להיפתח אל הרגש. "פעם שאלנו את אחת הבנות מה
עשיתן במפגש הראשון, והיא אמרה שהן ישבו שעתיים ופשוט בכו", מספרת רינה. "אחר
כך שמענו את זה גם בקבוצות אחרות, שבהתחלה פשוט בוכים. לא בכל מקום מותר לבכות,
במקום הזה מותר, כי הסביבה הקרובה מהר מאוד מפסיקה לתת לגיטימציה לאבל".
היא מוסיפה: "כשמישהי מתחילה לספר שהיא יצאה עם מישהו, הן מקבלות לאט לאט אחת
מהשנייה את הלגיטימציה לכך. לפעמים מדובר אפילו על יציאה מהבית, לצאת בערב, שהן
לא מאפשרות לעצמן לאורך תקופה מאוד מאוד ארוכה".
"כבר מזמן היה צריך לעשות את
זה"
העמותה נתמכת על ידי משרד
הביטחון, אך פועלת באופן עצמאי. "בשנים הראשונות חשבנו שהצבא צריך לקחת את זה
על עצמו ולטפל גם בחברות", אומרת תמר. "פנינו לצבא ולמשרד הביטחון, אבל הם אמרו
שאין מה לעשות, כי החברות לא מוכרות לפי החוק".
פיליס ותמר לא ויתרו ופנו לצפרא דואק, שהיתה אז ראש לשכת שיקום דן במשרד
הביטחון. דואק הפצירה בהן לגשת למלאכה, ואמרה כי "לא רק שצריך לעשות את זה, כבר
מזמן היה צריך לעשות את זה".
היא הסבירה להן כי לשנות את החשיבה הצבאית או אפילו את החוק ייקח הרבה מאוד
זמן, ולכן הציעה כי יטפלו במיכל על ידי קבוצה שיגייסו לה תרומות באופן פרטי
והיא תחבר אותן אל קצינות הנפגעים שיעזרו באיתור החברות. הבנות מיהרו להסכים
והעמותה יצאה לדרך.
אך הבנות לא הסתפקו בכך, הן רצו שהצבא גם יממן את הפעילות ויצאו לפגוש את ראש
אכ"א דאז, האלוף גדעון שפר. "הצגנו את האני מאמין שלנו והסברנו שהבחורה הזו היא
חלק מהמשפחה המתאבלת ושחייבים לעזור לה". שפר מיד קיבל את ההחלטה ההיסטורית –
העמותה תמומן.
פיליס חיימוביץ', מייסדת העמותה
"אגרטל שמתנפץ למליון חתיכות"
את הבנות מאתרת העמותה דרך קציני
הערים וקצינות הנפגעים, שיודעים שהם צריכים לברר אם יש חברה ולספר לה על
העמותה. "חלק מהפעילות שלנו היום זה שתהיה הכרה יותר גדולה בחברות בנושא של
ההודעה הרשמית", מסבירה תמר. "זו נקודה רגישה, יש כאלו ששמעו ברדיו ויש כאלו
ששמעו מחברים - זה לא צריך להיות ככה. כמו שהמשפחה מקבלת הודעה, גם החברה צריכה
לקבל הודעה מגורם רשמי של הצבא".
רינה מוסיפה: "פיליס, אמה של תמר, שיש לה רמת רגישות בלתי רגילה, היא זו שעושה
את השיחה הראשונה עם החברה. לאחר מכן אנחנו יושבות אתה ומראות לה שהדברים שהיא
חשה הם נורמליים. כשהן פוגשות חברות אחרות בתוך הקבוצה, הן רואות שזה בסדר שהן
מרגישות כך".
לעמותה אין הגדרה רשמית לשאלה
"מי תוגדר כחברה", והם פתוחים לקבל כל אחת. "המפגשים מאוד קשים לבנות. הן
חופרות בפצעים מאוד כואבים. אז מבחינתנו, כל מי שמגדירה עצמה בתור חברה זכאית
לעזרה שלנו".
במפגשים נמצאות רק החברות. הן מעלות את כל הנושאים שכואבים להן - יחסה של החברה
ויחס המשפחה, והן מנסות להבין איך הן משקמות את החיים שלהן. "אמא שלי בדרך כלל
אומרת שזה כמו שנופל אגרטל על הרצפה ומתנפץ למיליון חתיכות", מנסה תמר להמחיש
את הכאב. "זה מה שקרה להן והן צריכות לאסוף חתיכה חתיכה".
כחלק מהטיפול בבנות עורכים בעמותה גם קבוצות הדרכה עבור ההורים של הבנות. "הן
משתנות לחלוטין וההורים לא יודעים איך להתמודד עם זה, אז המנחות בהחלט מנחות
אותן בנושאים האלה", מסבירה רינה.
גם תמר מאמינה שהשיקום תלוי מאוד במשפחה. "השיקום של החברה והיכולת שלה לחזור
לחיים ולהקים חיים חדשים לא תלוי רק בקבוצות התמיכה שלנו", היא מסבירה, "זה גם
החברים מסביב, המשפחה של החייל, והתמיכה של המשפחה שלה. אנחנו מדברים הרבה עם
הורים של חברות שמתקשרים ואומרים: 'הבת שלי לא באה הביתה יותר, זה בסדר?'".
"גם לאמא לא תמיד נוח להגיד
כל דבר"
אבל לא רק לחברות דואגת העמותה,
אלא גם לחברים של נופלות. "כשהקמנו את העמותה קראנו לה 'העמותה לתמיכה נפשית
לחברות חללי צה"ל', כי בדרך כלל זה חייל שנהרג", מספרת תמר. "אבל קרה
באינתיפאדה וגם בפיגועי טרור שנהרגו גם הרבה חיילות שהיו להן חברים. חלק
מהחיילים הם קרביים וגם הם צריכים עזרה".
בעמותה החליטו לפתוח את שורותיהם גם לחברים. "זה אומנם פחות מהבנות", מבהירה
תמר, "אבל יש גם בנים שמשתתפים בקבוצות". פיליס מספרת כי העמותה פועלת בהתנדבות
מלאה. "הכסף שאנו מקבלות משמש לכיסוי העלויות של המנחות בסדנאות", היא אומרת.
"אני מאמינה שיש למשרד הביטחון, צה"ל ולחברה חוב מוסרי כלפי החלל לטפל בחברתו
האהובה".
רינה מספרת כי העמותה משמשת לבנות כמעיין גיבוי לאם, "כי גם לאמא לא תמיד נוח
להגיד כל דבר. אנחנו עוזרות להן בכל מיני מישורים, כמו למשל המפקדים בצבא.
המפקד שלהן לא תמיד מוכשר להבין עד כמה קשה לה ולא תמיד הוא יודע שחייבים
להוציא אותה לאזכרה או לכל פעילות שקשורה למוות של החבר שלה. יש לנו מקרים
מזעזעים שבהם המפקד מחשיב את השבעה של החייל שנהרג על חשבון 'חופשת הרגילה'".
רינה מספרת על מסע שנערך לזכר אחד החיילים שנהרגו ולא נתנו לחברה שלו לצאת.
"אחרי יומיים שהיא בכתה שם מאוד, אז אמרו לה 'טוב את לא יעילה פה, אז תצאי'. לא
יכולים לקרות דברים כאלה, זה לא ייתכן".
"הלוואי שלא תהיה לנו עוד
עבודה"
תמר מספרת כי המטרות של העמותה
לחמש השנים הקרובות הן לגרום לכך שתהיה הכרה יותר עמוקה בחברות מבחינת הצבא.
"שיהיו מחוייבים להודיע להן ולזמן אותן לאזכרות בצורה רשמית". עם זאת היא
מוסיפה כי "הלוואי שלא תהיה לנו עבודה".
כששואלים את הנשים מה הכח העיקרי
המניע את הקבוצה הן מצביעות על תחושת שותפות הגורל. "זה אנשים כמוך, שיודעים
בדיוק מה עובר עלייך, ואתה מקבל מהם עצות אחרת מאשר מאנשים אחרים", מפרשת תמר.
"אם מישהו ברחוב יגיד לה 'תשמעי את מאוד צעירה ואת צריכה כבר להתחיל לצאת' זה
ישמע מאוד אחרת מאשר חברה בקבוצה שתגיד לה 'זה בסדר שאת רוצה לצאת עכשיו עם
מישהו', זה נשמע אחרת לגמרי".
בעמותה מנסים לגרום לבנות להמשיך
בחייהן ולהפוך אותם למאושרים עד כמה שניתן. "המטרה של העמותה הוא לא לגרום לכך
שהחברה תשכח את החייל כי זה בלתי אפשרי", אומרת רינה. "אנחנו כל הזמן מדגישים
שהמטרה היא שהחברה תוכל לחיות לצד האבל ולא בצל האבל".
מיכל חיימוביץ, שבעקבות הסיפור האישי שלה הוקמה כל העמותה, התחתנה ארבע שנים
אחרי שאבי נהרג עם יגאל, חברו של אבי. בחתונתם תלו השניים בד לבן עם ציטוט
באותיות מוזהבות לזכרו של אבי ז"ל. כיום היא עובדת סוציאלית מאושרת ואם לשתי
בנות. לבת השנייה שלה היא קראה אביגיל, על שמו של אבי.
לאתר "העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל"
