לחיות עם המוות
עדי אלון מספרת על החבר שאיבדה ועל העמותה שעזרה לה   
NRG מעריב - 1.5.2006

עדי אלון, שאיבדה את החבר שלה, רב-סרן שלומי כהן ז"ל, מספרת על הקושי שאחרי ועל עמותה אחת שהצליחה ללמד אותה איך לחיות עם המוות במקום לחיות את המוות.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש את האחד או את האחת שמייצג את האהבה הראשונה, בשבילי האהבה הראשונה מייצגת את התקופה בחיים שבה אנחנו כבר לא ילדים אבל לא ממש מבוגרים.

וכמו שלכולנו יש את האהבה הראשונה, כך לכולנו יש את הפרידה הראשונה, פרידה שהיא עצמה כואבת וקשה. אך מה קורה כאשר הפרידה היא כל כך סופית, שמה שנשאר זה לבכות על מצבה, לצעוק עליה, להישען, לריב, להתלונן, כל אותן פעולות שאנו עושים אחרי פרידה, אבל אין תשובה.

באותה תקופה נפער בור של חוסר תקשורת בין החברה לכל הסובבים אותה. כמה שהכוונות טובות וטהורות משפטים כמו, "את צעירה, את עוד תכירי מישהו אחר", או "מה שלומך, כבר התגברת?", רק מגדילים את הפערים ומנכרים את החברה מהסביבה.



עדי אלון ושלומי כהן ז"ל

מקום שבו אפשר לנסות להחלים

אז מה יכולה לעשות החברה השכולה?  ישנן שלוש נשים מדהימות העומדות בראש עמותה, אשר מאתרת את החברות ונותנת להן יד. תחילה הן מקשיבות וכאשר הזמן מתאים, הן מפגישות אותנו עם עוד בנות ובנים שאיבדו את בן או בת זוגם בשרות הצבאי.

בכך הן נותנות לנו מקום שבו אנו יכולים ויכולות לנסות להחלים, בשאיפה שנצליח ללמוד כיצד לחיות עם המוות ולא לחיות אותו. המדהים הוא שהן יודעות שלנצח נקום איתו ונלך לישון איתו, אך הן נותנות לנו את הכוח להמשיך איתו את היום.

זאת לא דרך קלה, ובמהלכה נתקלתי בהרבה מהמורות, אך בעיקר למדתי שיש צלקות שפשוט לא מחלימות. לכן את יום הזיכרון אני משאירה לאלו שפשוט מחכים למסיבות יום העצמאות, ולוקחת לעצמי את שאר 364 ימי הזיכרון הנותרים וממשיכה.

רב סרן שלומי כהן ז"ל

נהרג ב-19.6.2002 בקלקיליה, בהסתערות על ביתו של ראש המודיעין הצבאי בקלקיליה, מאזן סולימאן. כהן, בן 26 במותו פיקד על פלוגת החוד של גדוד נחשון.