החברות של הנופלים מנסות לחזור לחיים
ניר קורן
NRG מעריב - 22.4.2007
43
נשים איבדו במלחמה האחרונה את
החבר שלהן, אך מאחר והן לא אלמנות, הן לא הוכרו על ידי משרד הביטחון. חברתו של
אסף נמר ז"ל מספרת על הקושי.
"תוך שנה אחת הספיקו לגרש אותי
מהבית ולהרוג לי את בן הזוג" - אומרת רויטל ברונשטיין, שאיבדה את החבר שלה, סמל
אסף נמר, במלחמה האחרונה בלבנון, בקרב בבינת-ג'בל. המון רגעים משותפים היו להם
יחד, בבית בו גרו בתל-אביב. חלומות על נסיעה אחרי הצבא לאוסטרליה, האהבה
המשותפת לאוכל והתוכניות לעתיד משותף – ועכשיו הוא איננו. והיא, היא רק היתה
החברה. אחת מבין 43 חברות שנותרו אחרי המלחמה הזו בלבנון ללא חבר ועם אובדן
ענק. יחד הן נפגשות ומנסות לדבר על הדברים שמשותפים רק להן - החברות של
הנופלים.
"את אסף פגשתי באוסטרליה ב-2003, כשטיילתי שם אחרי תואר שני", סיפרה. "פגשתי
אותו בסידני במקרה, כשהתארחתי אצל חברים". אסף חי בארץ עד גיל 11, ואז היגר עם
משפחתו לאוסטרליה. בגיל 25 החליט לשוב ארצה כדי להתגייס. "הוא רצה להיות קרבי
ולהגיע לגולני. הוא הגיע ארצה והתנדב לשירות של שנתיים בצה"ל". אסף, בן יחיד
להוריו, היה חייל בודד בארץ. ולמרות זאת הוא התעקש לשרת כלוחם בגולני. "הוא כל
כך אהב את הארץ הזו, ואת תל-אביב במיוחד".
הפעם האחרונה בה ראתה אותו היתה לפני הכניסה ללבנון. "אמרו להם לא לספר שום
דבר, אז הוא לא סיפר שום דבר. ביום ראשון (ארבעה ימים לפני שנהרג - נ.ק) נסעתי
לבסיס הטירונים בו הוא המתין. זו היתה תקופה טובה. הכל התחיל להסתדר לנו. הוא
היה צריך להשתחרר ותכננו לעבור לדירה יותר גדולה. אמא שלו אמרה שתבוא לבקר
בדצמבר".
היא מדברת על המחשבות שעוברות בראש באותה פגישה אחרונה לפני שהוא נכנס ללבנון.
"אני יודעת מה זה לבנון. אני שרתתי שם כשעוד היינו בלבנון בפעם הראשונה, אבל
אסף לא אהב לעשות חצאי דברים – הוא בא לפה כדי להיות חייל קרבי, ולא הסתפק
בפחות מזה".
אבל ב-26 ביולי, כחודש לפני תום שירותו, נהרג אסף בקרבות הקשים בבינת-ג'בל.
"אחרי שאסף נהרג, פיליס חיימוביץ', מעמותת החברות של הנופלים, התקשרה אליי",
היא מספרת. "זה היה ביום שבו אסף נקבר. בפעמים הראשונות שהיא התקשרה, בעיקר
הקשבתי. אמרתי 'היא כל כך רוצה לעזור', ולא באמת חיפשתי שיעזרו לי. בכלל לא היה
לי רצון שיהיה לי טוב. לא היה לי שום רצון לקבל עזרה".
"כל אחת והדרך שלה"
אבל בעמותה לא ויתרו. "יש שם
מישהו שחושב בשבילך, והדבר היחיד שאתה צריך לעשות זה להופיע", מסבירה רויטל,
שמגיעה למפגש ראשוני עם צוות העמותה. "הן דואגות להכיר את הסיפור של כל אחת
ואחת באופן אישי".
ולאט לאט, היא מגיעה אל המפגשים האלו, היא ועוד 43 בנות, שחברו יחדיו לקבוצות
שמספרן 17 ו-18. "כל אחת מספרת על החבר שלה ואיך שהוא נהרג, ולמרות שזה משתנה,
יש הרבה דברים דומים בינינו - ההליכה לקבר של החבר, ההתמודדות עם המשפחה של
החבר. בהתחלה זה פשוט סיקרן אותי, וגם התחושה שאם אני פסיכית, לפחות אני לא
הפסיכית היחידה".
לשאלה אם זה נהיה קל עם הזמן או רק קשה יותר, היא עונה בפשטות. "קשה? קשה כבר
שום דבר לא יהיה", היא עונה. "קשה זה יחסי". אחד הדברים החשובים ביותר שהן
לומדות בקבוצה הוא שאין דרך אחת להתמודד עם השכול. "לכל אחד יש את הדרך שלו איך
לעשות את זה נכון – הרי אין לך שליטה על מה שקרה, יש לך שליטה רק על איך את
מתמודדת עם זה, וגם זה לא תמיד. אני עדיין לא מרגישה שאני יכולה להגיד שזה
מאחוריי. ואז, את מפסיקה לשפוט את עצמך, לדרוש מעצמך, ולהשוות את עצמך – כל אחת
והדרך שלה – ואת עושה את זה הכי טוב שאת יכולה".
רויטרל חושפת טפח מדרך ההתמודדות האישית שלה. "אסף איתי בכל מקום. אני מדברת
איתו כל הזמן, כועסת עליו כשאני כועסת, מבקשת עזרה כשאני צריכה – הוא שם כל
הזמן, השאלה היא רק באיזו רמת מודעות. בקבוצה אני יותר בוחנת את הקשיים שלי,
ומנסה לדבר על הדברים עצמם.
"המשפט האחרון שאמרתי לו זה שיבטיח שיחזור, והוא אמר שהוא מבטיח. היה לו משהו
שהוא היה אומר על כל דבר - 'אני מבטיח לעצמי'. הוא אמר לי 'אני מבטיח לך ואני
מבטיח לעצמי'. לרגע הוא לא חשב שיש משהו שהוא לא יצליח לעשות".
"כל אחת מהן עברה טראומה
נוראה"
"כשהתחילה המלחמה לא תיארנו
שנגיע לממדים כאלה", מספרת רינה כהן, המפעילה יחד עם פיליס חיימוביץ ובתה תמר
את עמותת החברות של הנופלים. "ככל שעברו הימים, יותר ויותר התחלנו לשמוע על
חיילים שנפלו – ויש לנו סטטיסטיקה כזו שבערך 50%-60% משאירים חברות".
"היתה לנו תקופה מאוד מאוד קשה. התחלנו להתקשר לקצינות הנפגעים וקציני הערים –
והעומס היה מטורף. רדפנו אחרי ארבע קצינות נפגעים שהיו עסוקות בטיפול בכל
ההרוגים. והמלחמה נמשכה כמעט חודשיים, ורצינו להושיט יד לחברה, והיו לנו אין
סוף טלפונים – ומעט מאוד אינפורמציה", מתארת רינה את ימי המלחמה הראשונים. תחת
מבול של טלפונים, ולחץ נפשי, נאלצו שלוש הנשים לעשות את הבלתי אפשרי – ולגלות
מי היו החברות של הבנים שנפלו.
"נאלצנו להפעיל את קשרינו, גם דרך בנות ששימשו בעבר כקצינות נפגעים במילואים,
כדי לגלות את שמות ההרוגים, גם ב-SMS, וגם בטלפונים". במהלך המלחמה גילו שמדובר
ב-43 חברות, עם חלקן הן נפגשות במפגשי העמותה, ועם חלקן באופן פרטני.
"אני טלפנתי כמעט לכל החברות, ודיברתי עם כל אחת מהן – וכל אחת מהן עברה טראומה
נוראה", מספרת פיליס. "החברה בוכה המון, ומדברת על החבר, ויש הרגשה שהיא מאוד
רוצה לדבר על הטראומה שעברה". פיליס מבקשת מכל אחת בעדינות את האפשרות לשלוח
מעטפה ובה מידע על העמותה, ומספרת את הסיפור האישי שלה שגרם לה להקים את
העמותה. "כולם אמרו לי כן", היא מסבירה.
המלחמה מציפה את הזכרונות
קבוצה 17 ו-18 מאגדות את כל
החברות שנותרו לבד אחרי המלחמה האחרונה, והן פועלות בצפון הארץ ובתל-אביב. "יש
לנו אחריות עצומה לעזור להן", מבהירות שלוש הנשים. "אנשים לפעמים מסתכלים על
הקבוצה כעל משהו שמנציח את השכול, אבל זה בדיוק ההפך. מסתבר, ואת זה אנחנו
יודעות מתוך מחקר שערך הפסיכולוג עומרי בר-נדב, שהתגובה של אלמנות ללא ילדים
ושל חברות שכולות – היא זהה".
ואם בימים רגילים הקושי להתמודד עם השכול הוא עצום, הרי שבמלחמה הוא רק גובר.
"המון בנות התקשרו במהלך המלחמה", אומרת רינה. "המלחמה מציפה אצלן את כל
הזיכרונות מהחבר שנהרג".
אבל לא הכל מושלם בדרך הטיפול בחברות של הבנים שנפלו, עדיין לא הגענו למצב שבו
מודיעים לחברה על בן זוגה שנהרג, כמו שמודיעים לבני משפחתו. "החברה היא חלק
מהמשפחה שמתאבלת. היא האדם הכי קרוב אליו, וכשהחייל נהרג, איש לא טורח לעדכן
אותה", הן מסבירות. בצה"ל הסכימו בתחילה להודיע גם להן, אבל בפועל זה עדיין לא
קרה.
"יש לנו חוב מוסרי לטפל גם בחברה של החלל", אומרת פיליס בעצב. "רבים מהם עמדו
להתחתן וגרו ביחד – וזה מה שהחלל היה רוצה – ואם אנחנו לא מטפלים בחברה, זה ממש
אי צדק". כך גם לגבי חופשה לצורך היציאה לשבעה, שעדיין לא ניתנת לבנות באופן
אוטומטי, אלא רק אם הן זכאיות לחופשה השנתית.
למיטב ידיעתן של הבנות, אין שום מנגנון דומה למה שהן עושות בעולם. לאחרונה אף
קיבלו פנייה מארגון אמריקני, שמעוניין להעתיק את המודל אל החברות של החיילים
האמריקנים המשרתים בעיראק. אך מעל הכל, מרחף הפרדוקס שבעצם קיומו של ארגון,
שאלו המפעילות אותו, מבוקר ועד ליל, חולמות רק על דבר אחד - "הלוואי שלא נפתח
קבוצה חדשה".
לאתר העמותה
ניתן ליצור קשר עם רינה בטלפון: 054-2666-393
