עד היום לא התאבלתי כמו שצריך
צפורה רומן
"לאישה" - 18 בפברואר 2002
לפני שבע שנים נהרג בלבנון סמ"ר אלמוג קליין. חברתו,
אתי חדד, נותרה להתמודד לבד עם הכאב, בלי שום עזרה מקצועית מן המערכת
הצבאית. דווקא היום היא רוצה להקים קבוצת
תמיכה לחברות של חללי צה"ל, שתהווה כתובת לבחורות כמוה.
בשבת בבוקר, לאחר שיחה טלפונית קצרה עם אהובה, אלמוג קליין, נרדמה אתי חדד.
בחלומה, בא אליה אלמוג, והודיע לה שעליהם להיפרד. "התווכחתי ובכיתי.
למה שנפרד? הרי אנחנו כל-כך אוהבים, הרי אנחנו מתכננים להתחתן. מה
קרה ? אבל הוא היה נחוש בדעתו ואמר שאין לנו ברירה. "את חייבת להמשיך
הלאה בחיים", הוא אמר לי "ואני התעוררתי בוכה".
באותן שעות,
בסוף אוקטובר 1994, נהרג
סמ"ר אלמוג קליין בלבנון, בהתקפת חיזבאללה על
מוצב
תל-דבשה שבגזרה המזרחית. היום, שבע שנים אחרי, מבקשת אתי חדד (26)
סטודנטית שנה ג' למדע המדינה ולמקרא באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, להקים
קבוצת תמיכה לחברות של חללי צה"ל שנהרגו לפני שנת 1997, כדי להיעזר בעצמה
ולעזור לנשים צעירות כמוה, שעברו טראומה דומה, וסוחבות אותה עימן, לכל אורך
הדרך. האובדן והגעגועים
לאהוב לבה שנהרג עדיין טורדים את מנוחתה ומהווים חלק בלתי נפרד מחייה.
הם נפגשו בחוג קראטה בקרית-מלאכי, שם מתגוררת משפחתה. אלמוג, אז
שמיניסט בן 17 וחצי ממושב שפיר הסמוך, כבר היה בעל חגורה חומה. אתי
הייתה תלמידה בת 15 וחצי. "בהתחלה לא שמתי לב אליו. בדיעבד,
אני מצטערת, כי פספסתי חצי שנה של אושר" היא אומרת. מהרגע שהתחברו,
חגגו שלוש שנים של אושר אינטנסיבי. "היו בינינו יחסים רציניים מאוד,
מלאי אהבה ותמיכה. אלמוג היה כל מה שכל אחת מאחלת לעצמה. נסיך
על סוס לבן".
שלושה חודשים אחרי שהפכו לחברים התגייס אלמוג.
הוא שירת בפלחה"ן גבעתי יותר משנתיים וחצי, רוב הזמן בעזה או בלבנון.
הקשר ביניהם תוחזק בשיחות טלפון חטופות בכל רגע אפשרי, במכתבים הדדיים
שופעי אהבה ובפגישות בסופי השבוע.
"השלמנו את הפערים כשהיה
מגיע הביתה. כל דקה היינו ביחד, אצלו או אצלי, לבד מהעובדה ש24- שעות
ביממה הוא היה בלב שלי ואני בלב שלו", אומרת אתי, ומדפדפת באוגדן, המכיל את
מכתביה אליו ומכתביו אליה, שהסתיימו במילים "אוהב אותך עד מוות".
"הוא כתב לי על הכל, אפילו על שן בינה שהתחילה לצמוח לו, אבל אף פעם לא
התלונן על הקשיים בצבא. רק פעם אחת, לאחר שחבר בצוות שלו נהרג, כתב
על הקושי הנפשי. זה היה כשהם היו במארב בלבנון ואלמוג היה צריך לרדת
לשוחה, ומשום-מה, המפקד אורה לחייל אחד לרדת לשם. דקות אחרי שירד, החיזבאללה פתחו בירי והבחור נהרג. עד המכתב הזה, הוא היה קרבי מאוד,
הכל היה בסדר, גם כשישן בנעליים או לא ישן בכלל. פתאום, כאילו התבגר
בבת אחת. אבל הוא לא הביע פחד וגם לא ספקות, והיה רק נחוש בצדקת
ישיבתנו כאן ובאהבת המולדת. רק אחרי שנהרג, נודע שצויין לשבח על
פעילות נגד מחבלים בעזה והוכרז כחייל מצטיין".
אלמוג היה הבן הבכור של המושב
האסון אירע חודשים מספר אחרי שסיימה תיכון במגמת אמנות, התגייסה, והספיקה
לסיים קורס צפתיות בחיל-הקשר. "הוצבתי בבסיס קרוב לבית, יצאתי לחופשת
שבת, והייתי צריכה להתחיל את התפקיד ביום ראשון בבוקר". ואז בשבת, אלמוג
נהרג.
"בשבת, בשמונה בבוקר התעוררתי מצלצול טלפון. אלמוג סיפר ששמר בלילה
ושהוא הולך לנוח קצת. דיברנו דברים רגילים: 'אני אוהב אותך', 'אני
אוהבת אותך', ובסוף השיחה ביקש שאמשיך לישון ואמר שיתקשר שוב. ואז
חלמתי את החלום הזה, שבו הוא אומר לי שעלינו להיפרד וכי עלי להמשיך הלאה
בחיים, בלעדיו".
באותה שעה היה אלמוג נתון בעיצומו של קרב לחיים ולמוות נגד מחבלי החיזבאללה,
שניסו לכבוש את המוצב בו שהה, בתקיפה לאור היום. במהלך חילופי האש
נפגע בראשו מרסיסי פגז מרגמה. מסוק פינה אותו במצב קשה, אך הוא
נפטר מפצעיו בדרך לבית-החולים. באותו יום אחר-הצהריים התבקש יוסי
, אביה של אתי, שעבד במגן-דוד-אדום, לצוות רופא לקבוצה של קצין העיר, שהיתה אמורה לפקוד בית של חייל שנהרג בלבנון.
מאיפה החיל? שאל, ונענה "ממושב שפיר".
"לאבא שלי הייתה תחושת בטן שמשהו קרה. אלמוג היה הבן הבכור של המושב,
והחייל הקרבי היחיד משם באותה תקופה. כשהתברר לו שצדק, התקשר לאמא
שלי והודיע לה. אני הייתי במקלחת ואמא האיצה בי שאצא, מה שלא היה
ממנהגה.
"כשיצאתי, אמרה שעלינו לנסוע להורים של אלמוג. התפלאתי, הרי הוריו
דתיים. מה פתאום לנסוע אליהם לפני צאת השבת" ואז אמא אמרה שאלמוג
נפצע, ואני התחלתי להבין אבל לא רציתי לקלוט. בדרך לשם בכיתי, אבל
אמרתי לעצמי שהכל יהיה בסדר, שגם אם קרה הדבר הכי גרוע, הוא יקום בכוח
האהבה שלנו.
"ואז הגענו אליהם הביתה, ואמא שלו יושבת ובידיה תמונה שלו כתינוק, ואחיו
בוכה, וקצין העיר יושב שם, ומישהו הלך לקרוא לאבא שלו מבית-הכנסת, ואני
עומדת ולא קולטת, ואבא שלי עומד מאחורי ולוחש לי שאלמוג נהרג. באותם
רגעים הרגשתי שאתי אחת יוצאת מגופי ואני הופכת לשתיים: אתי אחת המתפקדת
וממשיכה בחיים, ואתי אחרת, שבורה ומרוסקת, שמתה איתו. לקח לי שנים
לאחד את שתיהן".
עבדתי על כולם ועל עצמי
את השבעה עשתה אתי בחדרו של אלמוג, קוראת שוב ושוב את מכתביו, לובשת את
בגדיו, שואפת את ריחו, מתאבלת על אהובה. "אני יודעת שלעולם לא אהיה
יותר מאושרת בחיים שלי", חזרה והצהירה באותם ימים, מאמינה בכל מילה שאמרה.
הים היא מצהירה על עצמה שהיא מאושרת, מאוהבת שוב וחייה חיים שמחים, על אף
החור השחור הנובע מזה שלא עיכלה את האבל בדרך הנכונה.
"אף אחד לא לימד אותי מה עושה בחורה בת 19 שהחבר שלה נהרג. אחרי
השבעה חזרתי לצבא, ושם - אחרי התעניינות קצרה בצערי - היה כל אחד עסוק
בענייניו. האמת היא שהופניתי לקב"ן מיד אחרי שזה קרה, אבל די מהר
הפסקתי את הביקורים אצלו, כי קודם כל רציתי להיות 'נורמלית' וחשבתי שאם
אמנע מלהתעסק עם זה, גם הסביבה תתייחס אלי כנורמלית.
"למעשה, מצאתי את עצמי בודדה וכואבת, ועשיתי כנראה שגיאות רבות, מתוך חוסר
ידע. ראשית, הצהרתי שלא אתן לאף אחד - ובמיוחד לעצמי - לרחם עלי.
בכל החודשים שאחר-כך תפקדתי כמו רובוט. ביליתי, יצאתי עם חברות,
קניתי לעצמי בגדים, ניסיתי אפילו לצאת עם בחורים. הרגשתי שהחיים
קצרים ועלולים להיגמר בפתאומיות, ולכן עלי לנצל אותם עד תום. היום
אני יודעת שאדם צריך לדעת להתאבל בלי להתנצל, אבל אז לא ידעתי זאת.
"בעצם עד היום לא התאבלתי כמו שצריך. אבל כלפי חוץ שיחקתי אותה.
עבדתי על כולם ועל עצמי. תהליך ההתמודדות שלי היה יכול להיות שונה
אילו קיבלתי תמיכה רגשית ראויה של המערכת, אילו השתתפתי בקבוצת תמיכה
מודרכת של בנות כמוני. היום, במבט לאחור, עדיין מפליא אותי להיווכח
שהמערכת הצבאית לא עושה מאמץ להקים קבוצות כאילו, ומותירה עשרות - אם לא
מאות - בנות, חברות של חללי צה"ל, להתמודד לבד עם הכאב".
הקשר עם הוריו ושלושת אחיו של אלמוג נשאר עד היום אמיץ וקרוב. "הם
משפחה נפלאה, ובמיוחד אמא שלו, שאני מאוד קרובה אליה", אומרת אתי.
"אני מוגדרת עד היום כאחות של הילדים ובת של ההורים".
- מה אמרו הורייך ?
"הם ראו שאמא שלו מתייחסת אלי מתוך אהבה אמיתית ומכוונת אותי לכיוונים
הנכונים. חוץ מהמשפחה שלי, היא אחד האנשים שבגללם אני חיה ומאושרת
היום. כשדיברנו על הכאב הנורא, היא אמרה לי, די מהתחלה, שאני חייבת
לעצמי להתחתן, להיות מאושרת, להיות, והסבירה לי שלא תהיה בזה בגידה בזכרו,
אלא להיפך, שאלמוג היה רוצה לראות אותי מאושרת.
העבר רודף אותי, ספוג בי
כבר במהלך הלימודים לתואר ראשון מצאה
אתי כיוון, שכנראה
תמשיך להתמחות בו: קידום מעמד האשה ופעילות בתחום החברתי. ההתחברות
הראשונה היתה כשהצטרפה לקורס מנהיגות נשים בויצו המקומית - לימודים שממונו
על-ידי הסוכנות היהודית. כחלק מהקורס, התבקשו התלמידות למצוא לעצמן
פרוייקט הקשור לתחום הנשי-חברתי.
"אני החלטתי להקים קבוצת תמיכה לחברות של חללי צה"ל - נושא שאני מחוברת
אליו ושגם מתקשר לאינטרסים של קידום נשים".
כשהחלה לבדוק את המצב בשטח, הובא לידיעתה שעמותה לתמיכה רגשית לחברות חללי
צה"ל קיימת זה ארבע שנים במרכז הארץ ופועלת בשיתוף פעולה עם מערך הנפגעים
בצה"ל. ההתחלה היתה של קבוצה שהוקמה בנובמבר 1997 על-ידי פיליס ותמר
חיימוביץ, אמה ואחותה של צעירה שהחבר שלה נהרג כחייל צה"ל. כיום
פועלת כבר במסגרת העמותה קבוצה שישית, המנוהלת ע-ידי מנחה מקצועית, שמנוסה
בטיפול בשכול, וההשתתפות בה היא ללא תשלום ופתוחה בפני כל בחורה שהחבר שלה
נהרג בעת שירותו הצבאי.
"כשגיליתי את דבר קיומה של הקבוצה, ביקשתי להצטרף, אבל התברר לי שאני לא
מתאימה מאחר שמדובר בבחורות צעירות יותר, שהשכול שלהן 'טרי' יותר ודורש
טיפול שונה. ואז החלטתי להקים קבוצה דומה, במסגרת העמותה, שתהווה
כתובת לבחורות כמוני - כאלו שאיבדו את החבר שלהן לפני נובמבר 1997, ושעדיין
מתמודדות עם האובדן. אני מתכוונת להקים את הקבוצה ולהשתתף בה כחברה
מן השורה".
- מה הציפיות שלך מקבוצת תמיכה כזו ?
"לפגוש בחורות שעוברות אותה חוויה שאני עוברת, ללמוד מהן וללמד אותן
מניסיוני, לדבר יחד על הדברים ולקבל ולהעניק תמיכה ואמפתיה, כדי שאוכל
לחיות את החיים בצורה שלמה. איכשהו אני מרגישה, שמה שאני עושה היום
זה התקדמות לכיוון הבריא יותר, שזה אומר לחיות את ההווה ולא את העבר.
עד עכשיו אני חיה בהווה עם קשר חזק מאוד - אולי חזק מידי - לעבר.
לדוגמה, אני פוחדת להביא ילדים לעולם, שמא אעמיס עליהם את הכאבים שלי, את
החרדות. אני חוששת שלא אהיה אמא נורמלית, שלא אוכל לעבור איתם
תהליכים טבעיים".
העבר רודף אותי, ספוג בי, מכוון את התפקוד
שלי. דפוס החשיבה שלי לחיים מעוצב על-ידי הטראומה שעברתי. אני
מאמינה, שלמרות שעבר הרבה זמן זוהי ההזדמנות והדרך להתמודד עם הכאב, כדי
לחיות את החיים בצורה שלמה ומאושרת. היום אני מאושרת, אבל עדיין לא
שלמה".
