החברות של הנופלים: למדינה יש חוב מוסרי
רועי מנדל
ynet - 2.5.2008

לראשונה, ערכו חברות של חללי צה"ל טקס שבו התייחדו עם זכר יקיריהן - כמה ימים לפני הטקסים הממלכתיים. "אנחנו חולקות אהבה והזדהות שלא הכירו בה", אומרת יוזמת האירוע, "העמותה לתמיכה נפשית בחברות הצילה את חיי"

חברות של חללי צה"ל נאספו היום (ו') לטקס ראשון מסוגו, שבו התייחדו עם זכר אהוביהן ודרשו שהמדינה תכיר באחריותה מאחר ש"למדינה יש חוב מוסרי לטפל בחברות הנופלים". את הטקס, שנערך באתר ההנצחה ליוצאי קהילת זגלמביה באזור מודיעין, ארגנה העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל, כדי לאפשר לחברות להביע את כאבן הפרטי, שבמשך שנים ארוכות נשכח מאחור.

לפני 10 שנים הקימו פיליס ותמר חיימוביץ', אם ובתה, את העמותה לתמיכה נפשית בחברות חללי צה"ל, לאחר שהאחות מיכל איבדה את בן זוגה, סגן אבי בוק, בלבנון. "היא אמרה לנו - 'תצילו אותי, כי אני כבר לא יכולה להציל את עצמי', ולא ידענו מה לעשות. החלטנו להקים את העמותה כדי לסייע לאותן החברות שנותרות עם כאבן הגדול, ולא זוכות להכרה כלשהי", מספרת האם.

חבלי הלידה של העמותה לא היו קלים. משרד הביטחון וצה"ל לא הכירו בה בתחילת דרכה, ומעטים האמינו שגם החברות והחברים של הנופלים, זקוקים לעזרה. במשך השנים, השתכנעו בצה"ל ובמשרד הביטחון בחשיבות שיש בסיוע, בעזרה פסיכולוגית ובהקמת קבוצות תמיכה לבני הזוג, אך רוב הפעילות עדיין נעשית בהתנדבות מלאה.

צילום מהטקס: אוהד אבידן קיינר עריכה: דפי מקל (באדיבות YNET)

ולמרות ההכרה הרשמית, מסבירות חברות העמותה כי יש עוד דרך ארוכה עד שיזכו בני הזוג של חללי מערכות ישראל, ליחס הרגיש הנדרש. "רוב החברות בעמותה התלוננו על הרגע שבו דיווחו להן כי יקירן נהרג. רבות שמעו על מות יקירן בתקשורת. זו טראומה שמלווה אותן כל החיים", מספרת תמר חיימוביץ'.

עד היום טופלו בעמותה כ-270 חברות וחברים של נופלים, מתוכם כ-40 חברות של חיילים שנהרגו במלחמת לבנון השנייה. השנה החליטה שני אומיאל, חברה בעמותה שאיבדה לפני שש שנים את בן זוגה, סמל מרום פישר, במבצע "חומת מגן" בג'נין, לערוך טקס זיכרון אלטרנטיבי, שייערך ימים ספורים לפני יום הזיכרון הממלכתי, ובו יוכלו גם החברות להשמיע את קולן ולהביע את כאבן.

 "אני כל כך נרגשת לפגוש את כל האנשים הללו שבאו לכאן כדי להשמיע את קולם ולחלוק יחד זיכרון משותף", אמרה אומיאל ל-ynet. "בכל שנה אני משתתפת בטקס זיכרון ממלכתי שאורגן עבור הנופלים, נחנקת מצער, ובמשך חודשיים לא יכולה לתפקד. הפעם החלטתי ליזום טקס בעצמי, שבו יינתן דגש לזוגיות שאבדה - בו יש לנו, החברים והחברות, מקום לזיכרון האישי, לצד כל החברות שאיתי שמעמדן לא הוכר.

"זו הרגשה יוצאת דופן משום שאנחנו מאמינות שאנחנו עושות דבר שבפירוש מציל חיים. העמותה הזו הצילה לי את החיים ואני מרגישה שגם אני צריכה לתת לחברות הללו משהו. וכאן בטקס אנחנו חולקות יחד אהבה והזדהות".