"גם לחברות החללים מגיעה תמיכה"
הדר רביד
מקור ראשון - 6 במאי 2008
כבר 11 שנים פועלת "העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל", ומאז היא רשמה הצלחה גדולה, במקום בו נפער חלל גדול בעבר. אחרי שהשיגו את ההכרה ממשרד הביטחון והפעילו קבוצות רבות, השבוע ערכו החברות לראשונה טקס אזכרה ייחודי
צילום: מרים צחי
ביום שישי האחרון, בלי הרבה רעש וללא יחסי
ציבור מרשימים, נערכה היסטוריה קטנה באתר ההנצחה ליוצאי קהילת זגלמביה באזור
מודיעין. באתר נאספו מאות חברות של חללי צה"ל לטקס ראשון מסוגו, שבו התייחדו עם
זכר אהוביהן שנפלו בטרם עת.
פיליס חיימוביץ', מייסדת "העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל", שמטעמה נערך
הטקס מתקשה להסתיר את התרגשותה. "הטקס היה מרגש מאוד, אי אפשר היה שלא לבכות,
זה היה נוגע ללב", היא מספרת ומרחיבה ש"לפני מספר חודשים הוחלט לערוך טקס שיהיה
לו גם נופך ממלכתי למחצה זכר לחללי העמותה. כשפנינו לבנות אחרות הן נרתמו
לעניין מכיוון שהן מרגישות שאין להם מקום מיוחד בטקסי הזיכרון הכלליים".
"היתה תחושה של קדושה", משחזרת רינה כהן, פעילה בעמותה, "היה משהו מיוחד
באוויר, תחושה של התרוממות רוח, של הישג וגם של כאב גדול". לטקס המרגש הגיעו
חלק גדול מהחברות עם בני הזוג החדשים, חלקן גם עם ילדים קטנים, ההורים השכולים,
קרובי משפחה וגם חברים. באתר נחנך לוח נופלים, שהחברות הניחו למרגלותיו ורדים
והזמר דני רובס שהופיע בהתנדבות ריגש את המשתתפים בשיריו הנוגים.
"אני כל כך נרגשת לפגוש את כל האנשים הללו שבאו לכאן כדי להשמיע את קולם ולחלוק
יחד זיכרון משותף", אומרת שני אומיאל, שבן זוגה מרום פישר ז"ל נפל בחומת מגן,
"בכל שנה אני משתתפת בטקס זיכרון ממלכתי שאורגן עבור הנופלים, נחנקת מצער,
ובמשך חודשיים לא יכולה לתפקד. הפעם החלטתי ליזום טקס בעצמי, שבו יינתן דגש
לזוגיות שאבדה - בו יש לנו, החברים והחברות, מקום לזיכרון האישי, לצד כל החברות
שאיתי שמעמדן לא הוכר. זו הרגשה יוצאת דופן משום שאנחנו מאמינות שאנחנו עושות
דבר שבפירוש מציל חיים. העמותה הזו הצילה לי את החיים ואני מרגישה שגם אני
צריכה לתת לחברות הללו משהו. וכאן בטקס אנחנו חולקות יחד אהבה והזדהות".
אחד הדברים הכואב להן מכל היא לא רק העובדה שלחברה של חייל הרוג אין כל מעמד
רשמי בעיני צה"ל, אלא לא פעם איש אינו טורח אפילו להתקשר אל חברתו ולהודיע לה
על כך שהחבר נהרג, לא כל שכן להציע לה תמיכה או סיוע. כך למשל היה במקרה של
אלכס וינוקורוב, כיום חיילת בעצמה, שאיבדה לפני כשנתיים את אהובה
פבל סלוצקר,
שנהרג בתקרית בה נלקח בשבי גלעד שליט. "חיכיתי לאוטובוס כשפתאום שמעתי בחדשות
ברדיו את השם שלו ושהוא נהרג. כמעט התמוטטתי".
"תוך שבועיים נפתחה קבוצת התמיכה הראשונה"
העמותה יצאה לדרך לפני 11 שנה לאחר שסגן אבי בוק ז"ל, בעלה המיועד של מיכל
חיימוביץ', בתה של פיליס, נהרג בלבנון. "החבר שלה עוד מכיתה א' ועד יומו
האחרון, אבי, נהרג בלבנון כשירו מרגמות בתוך המוצב בו הוא שירת. הוא הלך מיד
לראות אם החיילים שלו בסדר. או אז המרגמה נפלה על ידו ואבי נהרג", מספרת פיליס
בהתרגשות ובכאב, כאילו לא עברו כבר 11 שנה, "אבי היה בחור מיוחד במינו, אהב את
ארץ ישראל ועם ישראל ורצה רק לתרום. ממש מלח הארץ. יום לפני האסון הנורא ישבנו
איתו וצחקנו על ההזמנות לחתונה ודיברנו בהתרגשות על העתיד. יום אחר כך, ביום
ראשון, הוא כבר לא היה בין החיים". מיכל ההמומה, שכבר היתה מוכנה לחתונה
המשמחת, לא עמדה בכאב ובצער והתמוטטה נפשית ופיזית.
"אחרי השבעה היא מאוד השתנתה", מספרת פיליס, "היא נהפכה להיות אבן פשוטו
כמשמעו. מבחורה שמחה ועליזה שכל הזמן שרה, היא לא רצתה להסתכל על אף אחד. לא
רצתה כלום. היא ממש היתה בבור שחור ועמוק של אומללות ועצב. הרגשנו שאיבדנו לא
רק את אבי, אלא גם אותה. יום אחד היא לחשה לי 'אמא, תצילי אותי מאחר ואני לא
יכולה להציל את עצמי'".פיליס המודאגת פנתה מיד לצבא לקבלת עזרה, אך התשובה היתה
שחברה של חייל איננה חלק ממשפחתו, ולכן היא איננה זכאית לעזרה.
"לא הרמנו ידיים. אני והבת הגדולה שלי, תמר, הבנו שאנחנו חייבות לעשות משהו,
והקשנו על המון דלתות", מספרת פיליס, "בסופו של דבר אשה אחת במשרד הביטחון,
צפרא דויק, התקשרה אלינו וביקשה שנבוא אליה למשרד. שם היא הסבירה שהצבא לא יכול
לעשות כלום, אבל היא נתנה שמות של קצינות נפגעים ומנחות של אגף השיקום שיוכלו
לסייע. התקשרנו אליהם, ובתוך חודשיים וחצי פתחנו קבוצת תמיכה ראשונה". יצוין כי
כיום בכל קבוצה כ-10 חברות. הקבוצה נפגשת פעם בשבוע לאורך תקופה הנמשכת כשנה,
וההשתתפות בקבוצת התמיכה היא ללא תשלום. ההשתתפות בקבוצות התמיכה פתוחה בפני כל
בחורה שהחבר שלה נהרג בעת שירותו הצבאי: סדיר, קבע או מילואים - ללא קשר
לנסיבות מותו. קבוצות התמיכה פתוחות גם לחברים של חיילות שנהרגו בעת שירותן
הצבאי.
מיכל החלה ליטול חלק במפגשים ולאחר זמן קצר חל שיפור במצבה. "אנחנו מאמינים
שהחברה היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה המורחבת", אומרת פיליס, "הרי בזמן הזה החייל
לפני נפילתו היה קשור כל כך לבחורה, והרבה מהם עמדו להתחתן. תחשוב על כך שבעצם
האדם שהיה הכי קרוב לחייל, במקרים רבים אפילו יותר מאמא, לא זוכה לשום דבר
מהמדינה. זה לא הוגן".
משיגים את הכרת משרד הביטחון
שנה לאחר תחילת פעולת העמותה, היא רשמה הישג אדיר. "אנחנו חשבנו שיש למדינת
ישראל חוב מוסרי לטפל בחברה של הנופלים שלא זוכה להכרה, אחרת החלל לא ינוח בשקט
בקברו. אנחנו המשכנו במגעים עם נציגי משרד הביטחון וצה"ל, עד שב-98' נציגי צה"ל
אמרו לנו שהם מאוד מעריכים את הפעילות שלנו. הם אמנם החליטו לא לממן את כל
פעילות העמותה, אך החליטו לשלם את המשכורות של המנחות, וזה היה הישג אדיר. לא
רק מבחינה כספית, אלא כי פעם ראשונה הכירו בחברה שהיא חלק מהמשפחה וזקוקה לקבל
עזרה נפשית להשתקם", אומרת פיליס.
העמותה מראשיתה ועד היום פועלת אך ורק בהתנדבות וממומנת על ידי אנשים טובים
המעונינים לסייע. למרבה הצער, האסונות והמלחמות הפוקדים את עם ישראל הובילו
לעוד ועוד קבוצות תמיכה לחברות של נופלים, וגם לחברים של חיילות שנפלו. פיליס
מציינת בסיפוק שהעמותה וקבוצות התמיכה סייעו לבנות רבות, ששיקמו את חייהן, רבות
מהן אף התחתנו והביאו ילדים לעולם.
גם בתה, מיכל, זכתה לסוף טוב ולאושר לאחר כל שנות הסבל והיגון שחוותה. "אחרי
כמה שנים התקשר פתאום חבר של אבי אל מיכל, ואמר שמשהו יותר גדול שקשה לו להסביר
גורם לו להתקשר אליה", משחזרת פיליס, "הם אכן התחתנו ויש להם 3 ילדות קטנות,
שהאמצעית נקראת אביגיל. מה שמוכיח ששניהם לא שכחו את אבי, והוא עדיין חי בלבם
עד היום". "המטרה שלנו היא לחיות לצד האבל ולא עם האבל", מסכמת רינה כהן, "כי
האבל נמצא בכל דקה ובכל שנייה, אך חשוב ליצור חיים חדשים ומאושרים לצד
הזיכרון".
