אני מקנאה באלמנות
סימה אלה
"ידיעות אחרונות" - 5 במאי 1999
נשותיהם של חללי צה"ל
מוכרות כאלמנות, מטופלות ונתמכות ע"י הצבא ומשרד הביטחון. אבל החברות,
בנות-הזוג שלא היו נשואות לחייל, מתמודדות לבדן עם האובדן והאבל. עמותה
שנוסדה כדי לסייע להן מקיימת קבוצות תמיכה מיוחדות. שתיים שהשתתפו
במפגשים מספרות את סיפורן
"אני שמחה שהיו לי חיים
נפלאים עם יוני. יש אנשים שעוברים חיים שלמים בלי שיהיה להם מה
שהיה לי וליוני בשנתיים". כך אומרת מירי בת ה-22 חברתו של יוני דבירי ז"ל, שנהרג לפני למעלה משנה בלבנון.
"חיילים שנופלים בשירות סדיר
הם צעירים שעדיין לא התחתנו, אבל הרבה פעמים יש להם חברות. יוני ואני יצאנו
שנתיים, ופשוט לא הספקנו להתחתן. זה לא מפחית מעוצמת הקשר שהיה בינינו
ומעוצמת המכה שקיבלתי עם ההודעה על מותו".
בזכות הקבוצה יש לי מקום חדש
בעולם
למירי יש ביקורת נגד שלטונות
צה"ל. לדבריה הצבא שוגה בכך שהוא לא מתייחס אל בת-זוגו של החלל כאל אדם
קרוב, אדם שצריך לבשר לו על המוות הפתאומי של החייל, בדיוק כמו לבני המשפחה
הקרובה. "צריך לזכור שעבור החברה, החייל היה הדמות הכי קרובה והכי יקרה
בחיים. לצבא זו טירחה מזערית, אבל בשבילנו, החברות, זו תרומה ענקית".
יוני דבירי
ז"ל ושני חיילים
נוספים נהרגו בהתקפת פגזי מרמה על מוצב כרכום. מירי משחזרת: "זה
קרה ב-4 אחרי-הצהריים, אבל צה"ל מצא אותם רק ב-11 בלילה.
יוני ואני היינו מדברים כל יום בטלפון. באותו יום לא הצלחתי להשיג את
המוצב. בחצות סוף סוף מישהו ענה, ואמר לי שיוני ישן. מאוחר יותר
בלילה ביקשתי מחברה שתתקשר שוב כדי לוודא שהכל בסדר. כשהיא עמדה
לחייג, איצי, חבר שלנו, נכנס מתנשם לדירה. כך נודע לי על נפילתו של
יוני.. תארי לעצמך: הרדיו היה פתוח, ורק במקרה לא שמעתי שהודיעו שיוני נהרג.
"אני לא זוכרת הרבה.
רק שירד עלי שקט גדול, אבל מסביבי היו המון צעקות. אני זוכרת שברחתי
החוצה כי כולם הסתכלו עלי ולא ידעתי מה לעשות. מישהי שמה יד על הכתף שלי.
היד היתה כבדה לי, ורציתי לבקש ממנה להוריד את היד, אבל זה לא יצא לי מהפה".
- במהלך השבעה, בבית הוריו
של יוני, חשת חלק מהמשפחה ?
"בהחלט. המשפחה של
יוני מדהימה. הוריו, אחיו ואחותו נתנו לי תחושה שאני חלק מהמשפחה.
מוזר אולי להגיד את זה, אבל היה כיף להיות שם. כולם הגיעו, דיברנו על
יוני וגם צחקנו. זה מאוד ריכך את המכה. וכמובן, גם לקבוצת התמיכה,
אליה אני הולכת עד היום, הייתה תרומה גדולה".
"העמותה לתמיכה נפשית לחברות
חללי צה"ל" הוקמה לפני קרוב לשנתיים בידי משפחתה של בחורה שבן-זוגה החייל נהרג.
מטרת העמותה, המקיימת מפגשים של קבוצות תמיכה, לעזור לאותן חברות, ש"מתאלמנות"
מבני-זוגן אך לא זוכות לטיפול של אף גורם רשמי, ונאלצות להתמודד עם האסון והאבל
בכוחות עצמן.
העמותה שקיבלה הכרה ומימון
של צה"ל ומשרד הביטחון, פועלת באמצעות קצינות הנפגעים הצבאיות. הן מאתרות
את בנות-זוגם של החללים ומציעות להן להתקשר לעמותה ולהשתתף, ללא תשלום, במפגשי
קבוצות התמיכה הנפשית. כל בחורה (בלי קשר למשך תקופת החברות) שבן-זוגה
מצא את מותו במהלך שירותו הצבאי, בכל נסיבות שהן, זכאית לקבל סיוע מהעמותה.
הקבוצה עצמה בונה את
הפעילות, והמפגשים מונחים בידי אנשי מקצוע המנוסים בטיפול בשכול. הקבוצה
נפגשת במשך שנה, בתדירות יורדת: תחילה פעם בשבוע, אחר כך פעם בשבועיים, ובהמשך
פעם בחודש. קבוצה ראשונה, שמנתה 10 בנות, כבר סיימה את מפגשיה.
הקבוצה השנייה, בה חברות 8 בנות, פועלת כבר כמה חודשים, ועתה מוקמת קבוצת תמיכה
שלישית.
- במה הקבוצה עזרה לך ?
מירי: "קודם כל, היא נתנה לי
תחושה שבאופן רשמי מכירים בכך שאני כואבת את יוני. בכל הבלגן שהייתי
בתוכו, הקבוצה נתנה לי מסגרת להבין מה החלק שלי. הקבוצה היא המקום לבוא
אליו עם הדברים הכי טיפשיים שעדיין מכאיבים ולגלות שיש אנשים שמסכימים אתך.
אפשר גם לשמוע ביקורת על דברים שעשית, ושאנשים אחרים, מחוץ לקבוצה, לא יאמרו לך
מילה עליהם".
"כשרע לי - הקבוצה שלי תמיד
נמצאת שם בשבילי. המפגש תמיד בא בזמן שאין חשק ואין כוח ללכת, אבל לא
ויתרתי לעצמי בקטע הזה. אני תמיד קמה ונוסעת לקבוצה. היום יש לי
מקום חדש בעולם הזה, בזכות התמיכה של הקבוצה, כי אחרי האסון מאבדים קצת את
הנורמליות".
- אז חשוב להביא כמה שיותר
בנות במצבך לקבוצות התמיכה.
"כן. יש בנות שאף אחד לא
מתייחס אליהן ואף אחד לא מביא אותן לקבוצה. הצבא צריך למצוא אותן ולשכנע
אותן לבוא, כי זו צלקת לכל החיים וצריך ללמוד לחיות איתה בהשלמה ועם קצת שלוות
נפש. אחרי הכל, הבנות צעירות מאוד, לפעמים תלמידות תיכון, ובהרבה מקרים
אין להן בגרות מספקת כדי למצוא דרכי התמודדות לבדן".
הלוואי שהיה לי הכבוד להיות
אלמנתו
שרי, חברתו של אופיר בסול ז"ל, שנהרג לפני שנה וחצי
בלבנון, השתתפה במפגשי קבוצת התמיכה הראשונה שהוקמה. כיום היא בת 22,
סטודנטית לתקשורת במכללה למינהל.
בתקופה שאחרי נפילתו, היא דיברה על אופיר כל הזמן.
"פעם ידעתי בדיוק כמה ימים עברו. היום אני כבר לא סופרת. אני גם לא
מדברת עליו הרבה".
- למה ?
"כי לאנשים נמאס לשמוע. בני-אדם לא אוהבים
שיש בסביבתם מישהו עצוב. זה טבעי. הם לא שוכחים את אופיר, הם פשוט
רוצים להמשיך הלאה. גם לי יותר קשה לדבר, קשה יותר לראות תמונות שלו".
שרי ואופיר היו בני-זוג במשך שנתיים וחודשיים, עד
נפילתו. "שבוע לפני שנהרג קבענו תאריך לחתונה. החלטנו שזה
יהיה חצי שנה אחרי השחרור שלו, מעט לפני ראש-השנה. כבר שלושה שבועות
אחרי שהתחלנו לצאת ידענו שזה מה שאנחנו רוצים, אבל אופיר היה צריך לסיים את
הצבא קודם".
אופיר בסול
ז"ל נהרג כשחזר עם פלוגה ממארב בן 60 שעות בלבנון. הוא היה סמל המחלקה, והוביל מחצית
מהכוח כאשר עלה על מוקש נעל שהפעיל מטען חבלה משני. הוא נפצע קשה, שתי
רגליו נקטעו, והחייל שצעד אחריו נהרג. אופיר איבד דם רב ובכוחותיו
האחרונים הפציר בחייליו לעזוב את המקום ולהציל את עצמם. אבל הם חיכו איתו
תחת הפגזה עד שמסוק הגיע וחילץ אותו. אופיר החזיק מעמד 6
שעות וחצי עד שמת מפצעיו.
"ראיתי אותו אחרי שמת", נזכרת שרי, "נגעתי בו. הוא
היה חם. אחר כך נתתי לו נשיקה במצח. דיברתי אליו. אמרתי לו:
'אתה יודע שאני אוהבת אותך ושאתה אוהב אותי. אל תדאג, לך עם לב רגוע. אני
אשמור על המשפחה שלך'. בכיתי, אבל הרגשתי רגועה, עכשיו אני מתחרטת שלא
חיבקתי אותו".
- איך הכרתם ?
"הכרנו שנה לפני שהתגייס, דרך חבר. היינו סתם
ידידים טובים. הדברים השתנו בסיום הטירונות שלו. אפיתי לו עוגה
ונסעתי אליו. כעבור שבוע הוא בא לחופשה, אסף אותי ונסענו לנתניה.
ראינו סרט, הלכנו לחוף הים, והוא הראה לי איך מוצאים את כוכב הצפון. אחר
כך הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואני אמרתי לו שאני אוהבת אותו. זה היה
בט"ו באב, חג האהבה, ובמקורות כתוב שזה סימן למזל והצלחה".
- הספקתם לתכנן את החתונה ?
"כן, בדיוק רב. בדמיון שלנו כבר חיינו מעגל חיים
שלם, משותף. לחתונה אני התעקשתי שהוא ילבש חליפה ועניבה, כי בהתחלה הוא
לא רצה. ראיתי לנגד עיני איך תיראה שמלת הכלה שלי. ידענו שנגור
באזור המרכז, ולא ברמת-הגולן, כמו שאני רציתי. תיכננו בדיוק עבודה
ולימודים, כמה ילדים יהיו לנו ואיך נקרא לבת שלנו. אני חשבתי לעצמי, מה
באישיות שלו הכי יעצבן אותי כשנהיה זקנים. הגעתי למסקנה שזו הדרך בה הוא
אוכל מרק, והחלטתי לא להכין לו מרק כשנזדקן".
- בהלוויה ובשבעה חשת שמזניחים אותך בגלל שאת "רק
החברה" ?
"ממש לא. יש לו משפחה מדהימה, ותמיד הייתי
חלק ממנה. בחודש הראשון לאחר שאופיר נפל גרתי אצלם כי הרגשתי הכי טוב
לישון בחדר שלו, במיטה שלו. לא רציתי להתנתק מהם. אני אוהבת אותם.
"אחרי השבעה אמרו לי אנשים: 'די, מספיק לבכות. צריך
להתחיל את החיים'. אמרו לי את זה כי חשבתי שאופיר היה הייעוד שלי,
ועכשיו, כשהוא איננו, אין טעם לקיום שלי פה. לקח לי הרבה זמן להשתחרר מזה
ושוב לרצות להתחתן, להביא ילדים לעולם, לתכנן את העתיד, לצאת לבלות, לחיות
בלעדיו. התגברתי.
"הזמן עשה גם דבר שנורא מלחיץ אותי: אם פעם זכרתי את
טון הדיבור שלו, כשהוא היה אומר 'חמודה שלי', או את תנועה היד, עכשיו אני כבר לא
זוכרת בדיוק. ואני מאוכזבת, כי זה מלאי הזכרונות שלי, ואני יודעת שאני לא
יכולה ליצור זכרונות חדשים".
- יש בכל זאת בעיה במעמד של חברה, לעומת מעמד של
רעיה ?
"כן. במנהגי אבלות, למשל. אסור היה לי
לישון עם המשפחה על הרצפה. וזה נורא כאב לי. רציתי להיות שייכת
לאופיר, ושיגידו לי שאסור לי לראות סרט. זה שאין לי טבעת לא מפחית כלום.
הרגשתי שמישהו לקח לי את העתיד, ושלא מבינים את זה. הלוואי שהיה לי הכבוד
להיקרא אלמנה של אופיר. הלוואי שיכולתי להתחתן איתו, גם אם הייתי יודעת
מראש שככה זה יסתיים. הייתי מוכנה להתחתן איתו ושהוא ייהרג, כדי שאוכל
לחלוק איתו את הצער".
- למה היית רוצה להיקרא "אלמנה" ?
"אני מקנאה באלמנה שתקבל הזמנות לטקסים ולאירועים
לזכר הנופלים, ושתוכל להחליט בעצמה אם ללכת או לא. אלמנה גם יכולה לשאת
את שם המשפחה שלו. ואני - הייתי חברה. אבל אני מרגישה שחלק ממני
קבור לתמיד איתו, בבית-הקברות בכפר-סבא, וחלק ממנו חי לתמיד בתוכי".
- איך הגעת לקבוצת התמיכה של העמותה ?
"העמותה הגיעה אלי דרך קצינת הנפגעים. הם
בדיוק ארגנו אז את הקבוצה הראשונה, שהתחילה להיפגש חודשיים וחצי אחרי שאופיר
נהרג. אמנם את כל התהליכים עברתי לבדי, אבל הידיעה שביום חמישי אני הולכת
לקבוצה ממש החזיקה אותי. ידעתי שתמיד תמיד יהיה שם מישהו שישמע
אותי".
