 ריקי ואודי הכירו בבית הספר לחינוך מיוחד אורים באילת, שניהם מורים במקצועם. בהתחלה היו שותפים לעבודה ומהר מאד הם הפכו לזוג. היא גרושה עם שניים והוא גרוש עם שני ילדים, יחד בנו להם את הבית שלהם, סופי שבוע עם הילדים, עבודה משותפת , "אהבה שיש רק פעם אחת בחיים" לדבריה של ריקי. "היה בינינו קשר מיוחד, קראנו לו "חיבור הירח". בכל פעם שאודי היה רחוק הייתי צריכה להביט על הירח ואודי היה פשוט מצלצל. לא היינו צריכים בכלל לדבר. היינו מביטים אחד בשני וזה היה מספיק. אודי היה הכול בשבילי: חבר, מאהב, בן זוג. היינו 24 שעות ביממה ביחד, ביום בעבודה, בערב ובלילה בבית. עכשיו הכול ריק בלי אודי".
למילואים האחרונים בעזה הוא לא היה חייב לצאת כיוון שסבל מבעיה רפואית ביד, אבל אודי החליט שהוא חייב ללכת, "כי לא נעים לי לדפוק את החבר'ה", כפי שאמר לריקי.
ביום ראשון ,ח בסיוון תשס"ג, 28/6/02 אודי נהרג.
"בלילה האחרון של חייו דיברנו בשעה 2:00 בלילה. שאלתי אותו אם הוא הולך לישון" מספרת ריקי. ""עוד מעט" הוא ענה. ב 5:30 הוא הלך להחליף חבר שלו בעמדת הש"ג ואז הגיעו המחבלים. בתחילה הם ירו לעבר החבר וזה נפצע קשה. אודי, חובש במקצועו, גרר אותו לעבר הבטונאדה שהייתה קרובה לעמדת הש"ג, וכנראה שתוך כדי הסיוע הרפואי שהעניק, הגיע מחבל שלישי, ירה באודי מטווח אפס 97 כדורים. באותה השעה ב- 6:15 לפנות בוקר הפסקתי לנשום לרגע. הרגשתי שמשהו תופס אותי חזק בצוואר ולא מרפה, בקושי גררתי את עצמי למתקן המים במטבח, לקחתי את הטלפון והתקשרתי לחברתי. "משהו קרה לאודי" אמרתי. ניסיתי להפעיל את המחשב, לבדוק אם יש משהו באינטרנט, ברדיו, בטלוויזיה. בשבע בבוקר הודיעו שקורה משהו בעזה, ידעתי בלב שזה אודי.התלבשתי במהרה ורצתי לבית של ההורים של אודי. את קצין העיר ומלוויו, פגשתי במדרגות. מישהו זרק לו שאני החברה שלו, הם הסתכלו עליי במין מבט מוזר כזה והמשיכו הלאה, לחפש את אימא של אודי. באותו רגע בכלל לא הייתי קיימת, אני בסך הכול החברה של אודי, לא בת משפחה. הרגשתי שאני בעצם כלום. במשך כל השבעה אני נמצאת בבית של ההורים של אודי מארגנת ארוחות משרתת אנשים, אבל אני לא יכולה להתאבל. אני זוכרת את הימים האלה במעורפל. אחרי השבעה התמוטטתי. חודש ימים שלא תפקדתי. עד שהגיע הטלפון מרינה כהן מהעמותה לתמיכה נפשית של חברות שכולות. הם הפנו אותי לטיפול פסיכולוגי, קבוצות תמיכה, ימי כיף משותפים, עד שהרימו אותי על הרגליים".
לריקי קשה לדבר על אודי בזמן עבר, על כל החוויות המשותפות שלהם, על האהבה הגדולה, הטיולים עם הילדים של החינוך המיוחד שכ"כ אהבו. "את יודעת, ילדים של החינוך המיוחד לא שוכחים שום דבר. עד היום הם מבקשים לפעמים לראות את אודי. אפילו עכשיו, חמש שנים אחרי, הם נזכרים בריקודים עם אודי ובסיפורים שלו".
היא ממשיכה לחיות בבית המשותף שלהם באילת עם שני ילדיה, "כל יום שעובר הוא בבחינת הישג, עוד לא מצאתי מישהו שיחליף את החסר, אודי היה הנפש התאומה שלי."
"הכי מוזר", היא מספרת, "כשאודי עשה מסיבת פרידה לפני המילואים האחרונים, הוא חתם על כרטיס אד"י, לתרומת איברים, קנה לילדי הכיתה גלידה ועשה איתם שיעור מיוחד. לי הוא הכין ארוחה רומנטית עם נרות. 'שנזכור רק את הדברים הטובים' , הוא אמר ואני צחקתי."
ריקי היא אחת מעשרות חברות שכולות שזוכות לטיפול אישי מהעמותה לסיוע ותמיכה נפשית לטיפול בחברות שכולות . 45 חברות חדשות הצטרפו אליהם בשנה האחרונה ממלחמת לבנון השנייה.
רינה כהן, חברה בעמותה ומסייעת בטיפול השוטף והצמוד בחברות השכולות, בטיפול הפסיכולוגי ובליווי. היא וחברותיה העושות את העבודה בהתנדבות, מסייעות להן בכל המשברים. זהו ליווי יום יומי ארוך וממושך עם הרבה רגעים קשים וכואבים. רינה איבדה את חברה לחיים במלחמת יום הכיפורים. "החברות השכולות, מרגישות שהחברה אינה מכירה בהן. ברגע אחד פתאום מתמוטט כל עולמן, כל העתיד שלהן, החבר הכי טוב נהרג והן נשארות לבד". רינה מספרת שתחושת האובדן והבלבול של החברות השכולות גדולה וכבדה מאד. חלקן מדברות אפילו על התאבדות. ברוב המקרים, מפאת גילן הצעיר, ובגלל היותן רק בנות זוג ולא הנשים של, הסביבה אינה מבינה אותן. הקשר החזק ביותר נוצר דווקא עם המשפחה של החבר. חלק מהבנות ממשיכות להתגורר בבית גם אחרי המוות ויש כאלה שגם אחרי שהן נישאות ויולדות ילדים, משפחת החבר משמשת פעמים רבות כסבא וסבתא לילדים.
דר' עופרי בר נדב, פסיכולוג שעשה את עבודת הדוקטורט שלו על השכול של חברות החיילים, אומר כי בעצם אין הבדל בין אלמנות לביון חברות שכולות. תחושת האובדן היא זהה. ההבדלים היחידים היא בתחושת הדימוי העצמי, החברות הן בדרך כלל בעלות דימוי עצמי נמוך יותר בגלל המעמד החברתי שלהם. הוא טוען כי המדינה צריכה להכיר בקבוצה הגדולה הזאת של החברות שהן חלק בלתי נפרד ממשפחת השכול ולהעניק להן סיוע ותמיכה נפשית.
רינה כהן מבקשת שהחברה תכיר בחברות השכולות כ"אלמנות ללא טבעת", שקצין העיר יודיע גם להן על מות החבר, שלא יתנו להן את התחושה שהן לא חלק מהאבל כי הן לא בנות משפחה, שהן לא תרגשנה אבודות ותלושות. הרי גם הן איבדו את הדבר היקר להן מכל, את אהבת החיים שלהן. הזיכרון והכאב ממשיכים ללווות אותן שנים, אפילו כנשים נשואות.
ביום שישי האחרון הן ערכו טקס זיכרון לחברים שלהם. 1,500 משתתפים, חברות שכולות, חלקן כבר נשואות, לכמה מהן חבר חדש, יחד הן חלקו את הכאב הגדול שאינו נעלם.
|
