אהבה עזה כמוות
עינת שגיא אלפסה
"ירוק" - 9 במאי 2003
החייל שמשון זיידנר ז"ל נהרג בעזה. החייל מנשה חבה ז"ל נהרג בג'נין.
בחורים צעירים, עם חלומות ותקוות, נקטפו באביב חייהם. משפחות זיידנר וחבה
הצטרפו למשפחת השכול, שגדלה מיום ליום, אבל החיילים הצעירים השאירו מאחוריהם לא
רק משפחה, אלא גם אהבה, כזו שלא מוכרת על ידי הבירוקרטיה של הממסד. ענבל
שוקרי, חברתו של מנשה חבה, נפגשה עם כתבת ירוק, עינת שגיא אלפסה, חברתו של
שמשון זיידנר, לשיחה על החיים, המוות ומה שביניהם.
"אני
חברה שכולה. לפני שלוש-עשרה שנים הכרתי אותו. אני עוד זוכרת את
הפעם הראשונה שראיתי אותו, כשהוא נעמד לידי ויכולתי להרגיש את הנשימה שלו לא
רחוק ממני. ככה זה אהבה ראשונה, זוכרים כל פרט. קראו לו שמשון
זיידנר והוא היה מראשון לציון. אני הייתי ילדה טובה כפר סבא, בת שש-עשרה.
נפגשנו ב"נוער עבודה" בתל אביב. לפני תשע שנים הוא נהרג בעזה. מאז
חיי התחלקו ל"לפני" ו"אחרי".
גם ענבל שוקרי היא חברה שכולה.
היא הכירה את מנשה חבה לפני שש שנים, כשהייתה בכיתה י"א. הם היו ידידים
טובים, חלק מחבר'ה כפר סבאים. אחרי ארבע שנים של ידידות, אהבתם יצאה לאור
והם הפכו לזוג.
לפני
שנה, ביום השואה, נהרג
רס"ל במילואים מנשה חבה
במהלך הקרב הנורא בג'נין, במסגרת שירות של צו 8 ב"חומת מגן". חבה ז"ל זכה
לציון לשבח על פעילותו בקרב, בו נהרג. בצל"ש כתוב כי "במהלך קרב קשה
שהתפתח, חבר רב סמל מנשה לשאר הכוח שהיה נתון תחת אש וסבל מנפגעים. רס"ל
מנשה זכרו לברכה, הפגין בלחימתו דבקות במשימה תוך חירוף נפש, אומץ לב, רעות
ומסירות גדולה לחבריו".
שוקרי אומרת
כי אופן מותו אפיין את חייו. באותו יום היו שמועות על בניינים שקרסו
בג'נין. היא ידעה שאם אהובה נמצא תחת מפולת, ברור שהוא ימצא בור אויר
ויצא מזה. "ידעתי שאם הוא ימות, זה יהיה בשביל מישהו, בשביל משהו, הוא לא
ימות סתם ככה". וכך באמת היה.
הפלוגה של
חבה סיימה באותו בוקר את משימתה. פלוגה אחרת נתקלה במארב, וחבה עם עוד
שני חיילים מפלוגתו, נחלצו לעזור. הוא היה מאגיסט, ובמשך עשרים ושבע דקות
חיפה עם המאג על החיילים האחרים. לאחר כשלושים דקות השתרר שקט, וניתנה
הוראה לצאת. חבה ראה חייל עם רגל מרוסקת ששוכב. הוא לא היסס, ניגש
אליו, חבש אותו והרימו על הכתפיים. הוא הספיק לזוז כמה מטרים עד שנורה
בגבו. "בעצם אף אחד לא ידע מהסיפור הזה" אומרת שוקרי "החייל הפצוע, היה
יום שלם מחוסר הכרה. כשהוא התעורר וראה את התמונות של ההרוגים, הוא אמר
'זה הבנאדם שהציל אותי'". החייל שחבה הציל, הוא נשוי, אב לשלושה ילדים.
משפחתו של חבה בקשר עם החייל ומשפחתו מנשה חבה היה גיבור. שמשון שלי,
במותו, לא היה 'שמשון הגיבור'. הוא נהרג במאי 94, עת רבין ועראפת חתמו על מפות הנסיגה בקהיר. בלילה שמשון פיטרל במוצב
המעגנה לחוף ימה של עזה. חייל נוסף שסיים משמרת הלך למטבח להכין לעצמו
משהו לאכול. מבחוץ הוא שמע רעש, ומבלי לבדוק נתקף בפאניקה וחשב כי מדובר
במחבל. הוא יצא מהמטבח וירה בשמשון שבעה כדורים. אש כוחותינו על
כוחותינו. המוות הכי מיותר שיש. במשך שנים אני האמנתי שאהובי הוא
ההרוג האחרון בעזה...
חבה היה בן
שני מתוך חמישה אחים. בוגר תיכון אורט שפירא. בצבא התגייס לגבעתי,
כמו שמשון. חבה היה חייל מצטיין, וסיים את שירותו כסמל מחלקה. הוא
אהב את הצבא. "הוא היה כמו אבא לחיילים שלו, בנאדם ערכי, צנוע".
באלבום
התמונות ששוקרי מציגה לי אני רואה אותם בטיולים בכל רחבי הארץ, בחרמון, בים
המלח, בצימר בצפון. לקראת תום שירותו הצבאי הוצע לו לחתום קבע, הוא התלבט
ולבסוף החליט לצאת לאזרחות. הוא החל לעבוד כמאבטח בתעשייה האווירית.
חצי שנה לאחר השחרור נקרא לצו 8. "הוא עבד באותו
ערב ואני שמעתי שכולם מקבלים צווי 8, אז התקשרתי אליו
ואמרתי לו, שאם יש לו שיחה לא מזוהה שלא יענה, אחרי שתי דקות הוא התקשר אלי
ואמר 'ענבל, אמא שלי עכשיו אמרה שקוראים לי. נראה לך שאני לא אלך?'"
באותו זמן
אני הייתי בבית עם בעלי. כבר האמנתי שהרע מכל מאחוריי, שהשתקמתי.
גם אלינו הגיע אותו טלפון ארור שקרא לבעלי לצבא. הוא נשלח לבית לחם.
אותם ימים, בהם בעלי היה בצו 8, שברו אותי לרסיסים.
הרגשתי שוב בודדה, מפוחדת, מאוימת. הבנתי ששמונה השנים שעברו לא ריפאו
אותי. רק ההבנה של מישהי שהייתה בדיוק באותו מקום כמוני, יכלה לעזור לי.
ביום בו נהרג מנשה חבה, היו שמועות מהבוקר על מה שמתחולל בג'נין. שוקרי
הייתה בקשר עם משפחתו של חבה, הם המתינו לראות מה קורה. "בצהרים התקשרתי
אליהם שוב, והבנתי מטון הדיבור שלהם שמשהו לא בסדר. הם אמרו לי לבוא.
באתי, ועדיין לא חשבתי לרגע שמשהו יכול לקרות. ברגע שנכנסתי ראיתי את
אחיו הקטן משה, שהיה בן שלוש-עשרה, בוכה. שאלתי אותו 'מה קרה? למה אתה
בוכה?' והוא אמר לי 'יכול להיות שמנשה כבר לא בחיים'".
אי-הוודאות נמשכה שלוש שעות מרגע שהקצינים הגיעו לבית חבה, ועד שההודעה הרשמית
על מותו נמסרה. במשך כל הזמן הזה, שוקרי עדיין לא האמינה שהרע מכל יגיע.
הביטחון שהשרה עליה תמיד, הגן עליה גם באותם רגעים, בהם ישבה עם משפחתו.
היא שבה ומדגישה, כשהיא מספרת על אותן שעות, את ה"אנחנו", את היותה חלק ממשפחת
חבה. המשפחה של חבה אימצה את שוקרי בחום. "מבחינתי הם כמו משפחה.
זו קירבה שאי אפשר לתאר אותה. אני אסירת תודה להם" היא אומרת "זו משפחה
שקטה וצנועה שתמיד הסתפקה במועט כדי לחוות את האושר ואיבדו את כולו ברגע".
אני מבינה
אותה. אני מרגישה בדיוק אותו דבר כלפי משפחת זיידנר. זהו קשר דם
אמיתי.
לחברה שכולה
לא תמיד יש את הפריווילגיה הזו להיות חלק מהמשפחה האבלה. אני מכירה חברה
שכולה ששמעה ברדיו על מות אהובה. אמו, שלא הייתה בעד הקשר ביניהם, לא
אפשרה לחברה להגיע אפילו לניחום האבלים. שוקרי מסבירה את הכאב הכי גדול
שלה ופתאום אני שומעת אותה מנסחת במילים את מה שאני תמיד ניסיתי ולא הצלחתי:
"זה לא הקטע שאת לבד, שהוא לא אתך. זה כואב, אבל עליו. את מכירה
אותו כל כך טוב, את יודעת כמה הוא רצה להמשיך, כמה הוא רצה לחיות, שיהיה לו בית
וילד, להגיע למשהו בחיים. ואת יודעת שאם היה ממשיך, הוא היה מגיע לעולם ומלואו.
בנאדם שרצה רק להתפרנס בכבוד. הוא היה כל כך טוב, יותר מהרבה אנשים.
כנראה שמישהו למעלה רצה אותו לידו".
שנה חלפה,
והמוות עדיין לא נתפס אצל משפחת חבה ולשוקרי. "סמכתי עליו. את יודעת שהוא
עבר את עזה, עבר את לבנון, היה סמל מחלקה. הוא נתן את כל הביטחון, את כל
הרוגע, אז את חושבת שיהיה בסדר. גם בתור זוג תמיד היינו נורא אופטימיים
לא היינו לחוצים שאולי משהו יקרה. ממש לא. את לא מכינה את עצמך
לגרוע מכל. אין מצב שדבר כזה יקרה", ורק בשיחת טלפון אחת, מעט לפני מותו,
נגע חבה בסכנה: "כשהוא היה במילואים הייתה פעם שאמרתי לו שאני סומכת עליו שהכל
יהיה בסדר, ואז הוא אמר לי 'אבל את יודעת, לא קרה שהפתיעו חיילים מאחורי הגב?'
ומיד אחר כך מיהר להרגיע ש'יהיה טוב'. והוא באמת קיבל כדור בגב מצלף.
זה לא מתאים לו להגיד את זה. הוא היה מאוד אופטימי.
אופיו
המיוחד של חבה בא לידי ביטוי במקרה נוסף מאותם ימים. "היה יום שדיברתי איתו והוא נשמע מאוד לחוץ כששאלתי אותו מה קרה הוא אמר 'אני אדבר
אתך על זה
מחר'. למחרת כשטלפנתי אליו ושאלתי מה קרה הוא אמר שהם היו בבית שהיו בו
מחבלים על הגגות. שאלתי אותו מה היה והוא ענה: 'אל תדאגי העניין נסגר'".
היא ניסתה להבין מה היה חלקו בקרב והוא אמר לה שכולם ביחד ירו והרגו את
המחבלים. רק בדיעבד, לאחר מותו, סיפרו לה שהוא היה החייל שפגע במחבלים.
"הוא אמר כשאני אחזור אספר לך. הוא היה כל כך צנוע שאפילו לא נתן לי,
לחברה שלו, להתגאות בזה". הנצחה היא חלק בלתי נפרד מהשכול, במיוחד
במדינתנו יודעת האבל. אני יודעת, אני עסקתי בהנצחה באופן אובססיבי, ובעצם
גם הכתבה הזו היא חלק מההנצחה. לזכרו של חבה נרכש ספר תורה לבית הכנסת
ובקרוב יוקם גן לזכרו בכניסה לשכונת יוספטל, בה התגורר. כמו כן, ישנו
אתר הנצחה באינטרנט שכתובתו
-
http://www.menashe-haba.com
שמונה שנים
של אבל מפרידות ביני לבין ענבל שוקרי. במהלך החודש הראשון פנו לענבל
מקצין העיר וסיפרו לה על עמותה שמסייעת לחברות שכולות. העמותה הזו לא
הייתה קיימת בתקופה בה עולמי חרב. את "העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי
צה"ל" הקימה פיליס חיימוביץ' בשנת 1997, לאחר שסגן אבי בוק, החבר של בתה מיכל,
נהרג. פיליס ובתה השניה, תמר, לא הבינו כיצד צה"ל נותן סיוע רק לבעלי קשר
דם לחלל, ומונע סיוע מנשים, שהיו פעמים רבות האדם הקרוב יותר לחייל.
העמותה מקימה קבוצות תמיכה לחברות השכולות ומסייעת להן לעבור את השנה הראשונה
והקשה של האבל. ובכל זאת, לפני כשנה, נפתחה קבוצה חריגה בעמותה.
הקבוצה הזו הצליחה לקבץ נשים שאהוביהן נהרגו לפני הקמת העמותה. אני זכיתי
להצטרף לקבוצה הזו. המושג 'קבוצת תמיכה' מעורר הרבה תהיות ושאלות סקרניות.
אבל שם הצלחתי למצוא את מה שחיפשתי במשך שנים - מקום לפרוק בו את המשא הכבד של
האובדן והאבל, וקבלת כלים ואישור לפרוץ קדימה לחיים. כשהצטרפתי לקבוצה
כבר הייתי נשואה ואהבתי לבעלי לא עמדה לרגע בסימן שאלה. המלחמה שלי
בקבוצה המאוחרת היא על איכות חיים. הקבוצות המטפלות בנערות שהשכול טרי
להן, נלחמות למען החיים. למען הדברים הכי בסיסיים. לא משנה מה קורה
להן אחר כך, אנחנו נשארות "החברות של..."
לסיום אני
מרגישה שאני חייבת לשאול את שוקרי שאלה שעלתה בדיון בקבוצה שלי. לו ידעת
כל מה שיקרה אחר כך, האם היית מוותרת על משהו? היא חושבת רגע ואז עונה בביטחון
גמור: "לא הייתי מוותרת על כלום, על שום צחוק, על שום חיבוק, על שום נשיקה ועל
שום ריב".
