אחיות לכאב
צביקה ברוט
"ידיעות אחרונות" - 4 במאי 2003
הן איבדו את אהוב ליבן בקרב אבל לא זכו להכרה רשמית מהמדינה, כיוון שהחבר לא
הספיק לענוד להן את הטבעת על האצבע. במשך שנים הן נשאו לבדן את עול הכאב
עד שפיליס חיימוביץ' - אמה של מיכל, ששכלה את חברה אבי בוק ז"ל - החליטה להקים
קבוצת תמיכה ל"חברות שכולות".
הן היו בחורות צעירות, מלאות
תוכניות ושמחת חיים, עם עתיד ורוד באופק. הכל היה מושלם: החיים, החבר,
החתונה המתקרבת. אבל אז, בשנייה אחת, הכל התהפך. החבר נהרג.
כגודל החלום - כך גודל השבר. ביום אחד השתנה לפתע הסטטוס האישי שלהן בעל
כורחן למשהו לא מוגדר, סוג של "חברה שכולה".
המכה מבחינתן כפולה: הן איבדו את
אהוב ליבן, מי שאיתו תכננו לבלות את שארית חייהן וללדת ילדים, ומנגד גם לא זכו
להכרה רשמית מהמדינה, כיוון שהחבר לא הספיק עדיין לענוד להן את הטבעת על האצבע.
במשך שנים הן נשאו לבדן את עול הכאב ואת צער השתיקה - עד שפיליס חיימוביץ'
החליטה לעשות מעשה.
אין מה לעשות
בשבעה בספטמבר 97 נפל בלבנון
סגן אבי בוק ז"ל.
מוצב דלעת שבו שירת הותקף על-ידי אנשי החיזבאללה בפצצות מרגמה. באותם
הימים בהם העביר את שירותו עם חייליו בלבנון היתה מיכל חיימוביץ', החברה שלו,
עסוקה בתכנון מסיבת האירוסים שלהם, שאמורה הייתה להיערך בזמן בו לבסוף הייתה
השבעה.
מיכל ואבי הכירו מאז כיתה א', ובשנתיים האחרונות
לחייו הפכו לזוג. לשניהם היה ברור שזה רק עניין של זמן, עד שיקימו יחד את
ביתם וייצאו לחיים משותפים. אבל לגורל היו כנראה תוכניות אחרות.
"קיבלנו את ההודעה על מותו של אבי בשעות הבוקר", מספרת אחותה של מיכל, עו"ד תמר
חיימוביץ'-ריכטר. "וברגע הזה עולמה של מיכל פשוט התמוטט".
במהלך ימי השבעה פנו פני המשפחה אל קצינת הנפגעים
של הנח"ל, וביקשו לדעת אם יש טיפול או עזרה נפשית אחרת לה זכאית החברה, שאמורה
הייתה להפוך לאשתו בתוך זמן קצר. "קצינת הנפגעים הודיעה לנו שהחוק קובע, כי
רק קרובי משפחה מדרגה ראשונה זכאים לסיוע, וכל עוד בני הזוג לא התחתנו - אין מה
לעשות".
לאחר שבועות ארוכים בהם צפתה בבתה דועכת, החליטה
אמה של מיכל, פיליס חיימוביץ', שיש רק פתרון אחד. "הבנתי שיש צורך לגבש
עבור מיכל קבוצת תמיכה, שמורכבת מבנות כמוה. פנינו עם הרעיון לצבא
ונתקלנו בהתחלה בקיר אטום. בסוף, לאחר שהפעלנו קצינים בכירים, ביניהם
האלוף עמי סגיס, והגענו לאנשים הנכונים במשרד הביטחון, הצלחנו לקבל את ההכרה
הרשמית בצורך הזה".
צפרא דוויק,
מבכירי אגף השיקום במשרד הביטחון, הבטיחה לפיליס ולתמר סיוע - אם יצליחו לגבש בעצמן את הקבוצה. בהמשך היא
קישרה אותן עם מנחות מקצועיות המתמחות בטיפול בשכול. זמן קצר לאחר מכן
כבר השיגו השתיים לראשונה הכרה רשמית של צה"ל לנושא, לאחר שראש אכ"א דאז, האלוף
גיל שפר, אישר לעמותה שהקימו תקצוב שנתי.
חודשים ספורים לאחר נפילתו של אבי כבר החלה הקבוצה
הראשונה לפעול, והיום, לאחר חמש שנים וחצי בלבד, כבר עומדת להיפתח הקבוצה ה-11.
"למדינת ישראל יש חוב מוסרי עבור החייל שנהרג, לטפל גם בחברה שלו, שהיא
במקרים רבים האדם הקרוב אליו ביותר" אומרת רינה כהן, האחראית בעמותה על איתור
החברות, ואשר איבדה בעצמה את החבר שלה במלחמת יום כיפור.
כיום, כשהעמותה היא חלק בלתי נפרד מנוהל עבודתם של
קציני הערים בצה"ל, מגיעות אליה החברות בין היתר באמצעות קציני הנפגעים,
השומרים על קשר עם המשפחות. מדובר בדרך-כלל בבנות צעירות שאיבדו את
חבריהן בחודשים האחרונים, אבל בשנה האחרונה הוחלט בעמותה לפתוח קבוצה נוספת,
המיועדת דווקא לאותן חברות שאיבדו את החבר לפני 6, 8, ואפילו 15 שנה - ועדיין
מרגישות שלא הצליחו להתאבל עליו בדרך הנכונה, הדרך שתאפשר להן להמשיך לחיות את
חייהן ולהשתקם. אחת מהן היא עינת שגיא-אלפסה.
הודיעו שהוא פצוע
עינת שגיא-אלפסה היא כיום אשת תקשורת בת 29, נשואה
באושר לניר. כשהיא מוציאה את הארנק שלה מהתיק, ניתן להבחין ישר בתמונה
המתנוססת, הגאה, של הבעל. אבל רק מי שיחפש בפנים, באחר הכיסים הפנימיים
של הארנק, ימצא שם תמונה נוספת, דהויה אך שמורה היטב, שמספרת את סיפור חייה של
ענת.
סמ"ר שמשון זיידנר ז"ל, החבר שלה, נהרג בשלושה במאי
94' ברצועת עזה, יום לפני החתימה על מפות הנסיגה במסגרת הסכם השלום בין ישראל
לפלשתינים. "שמשון נהרג שבוע אחרי השחרור שלי מהצבא", היא מספרת.
"הוא היה בפטרול סביב המוצב, ובשלב מסוים כנראה ניסה להיכנס למטבח במקום.
חייל אחר שהיה בתוך המטבח כנראה טעה וחשב שמדובר במחבל, וירה מטווח קצר בשמשון
שבעה כדורים".
עינת ושמשון הכירו לפני 13 שנה, במסגרת פעילות
משותפת של "נוער העבודה". היא בת 16, הוא בן 17. הם הפכו, כלשונה,
"לזוג של החבר'ה", אלו שנמצאים כל הזמן יחד, לא נפרדים. "הקשר בינינו היה
קשר מאוד בוגר, אפילו הריבים היו איכותיים. הוא תמיד ידע איך לפייס אותי,
איך להצחיק ולפנק".
זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו, התגייס שמשון
לגבעתי. עינת, בת לקצין בכיר בצה"ל, עודדה אותו לשרת בחי"ר, ואף דאגה
לשלוח לו מידי יום מכתב או חבילה, מה שהפך אותה תוך זמן קצר ל"חברה הכי שווה"
בפלוגה.
"במהלך השירות שלו נורא פחדתי. אני זוכרת
שעוד לפני שהוא התגייס חלמתי חלום רע בהקשר לשירות הצבאי שלו. זה ממש
הפחיד אותי", היא נזכרת. אבל דווקא באותו בוקר, ששום דבר בו לא בישר על
האסון הצפוי, עינת לא דאגה או האמינה שמשהו רע יכול לקרות.
"מיד לאחר שקצין העיר הגיע לביתו של שמשון, אמא שלו
צלצלה אלי ולא עניתי לה. זה היה בשעת בוקר מוקדמת. היא הודיעה את
הבשורה לאחותי, שצלצלה לאמא שלי, והיא הודיעה לי רק ש'שמשון פצוע' - והאמנתי לה.
לא חשבתי אפילו לשנייה שהוא באמת נהרג. רק לאחר שכבר התארגנתי לנסיעה
לבית-החולים הצלחתי להשיג בטלפון את בית המשפחה, ואחת הקרובות אמרה לי בפשטות:
'תבואי, הוא נהרג'. מהרגע הזה אני לא זוכרת כלום.
את הימים הבאים העבירה עינת עם משפחתו של שמשון,
כחלק מהמשפחה. אבל הבעיה האמיתית החלה מיד לאחר השבעה: בעוד ההורים
חוזרים לעבודה והאחים לצבא או ללימודים, לעינת - חיילת משוחררת - לא היה לאן
לחזור.
לאחר ארבע שנים של ניסיון כושל להתמודד לבד עם
האובדן, הסכימה ללכת לטיפול פסיכולוגי, במהלכו השתכנעה שהיא יכולה להתאהב שוב.
והיא אכן התאהבה שוב. בשנת 98', במהלך שביתת הסטודנטים הגדולה בירושלים,
היא פגשה את ניר אלפסה, סטודנט למשפטים, שמיד שבה את ליבה. לאחר שנתיים
הם התחתנו - לא לפני שזכתה לברכתה של אמו של שמשון.
לפני שנה וחצי, שבע שנים וחצי לאחר נפילתו של
שמשון, שמעה עינת לראשונה על קבוצות התמיכה לחברות של חללי צה"ל. בקבוצה
שלנו אני הנשואה היחידה, ואני משמשת סוג של מודל שיקום לשאר הבנות", היא מספרת.
"רק אנחנו יכולות להבין באמת אחת את השנייה.
רק לאחר השיחות איתן הבנתי כמה לא עיבדתי נכון את האבל שלי. לפני שהכרתי
את ניר, חששתי שחיי הנישואים שלי יהיו פשרה. היום אני מבינה שזה ממש לא
כך. תמיד אהיה 'החברה של שמשון', אבל כמובן שלצד זה אני לעולם אחיה בתור
'אשתו של ניר'. כמו אם שכולה שהאובדן הוא חלק מחייה, כך גם אני".
