משוגע שירוץ ומשוגע שיקשיב
לימור קליפה
"מודיעין ניוז" - 27 ביוני 2002

צפרא דוויק מרעות, מנהלת מחוז מרכז של אגף השיקום במשרד הביטחון, לא הפקירה את הנשים שחבריהן נפלו בקרב והן אינן אלמנות.  היא הייתה הראשונה במערכת הציבורית שהקשיבה לצורך של חברות של חיילים נופלים בעזרה מהמדינה.  דוויק הייתה זו שעזרה להן להקים קבוצת תמיכה וזו שייעצה להן כיצד להשיג את המשאבים.  כיום, לאחר פרסום הסיפור בתקשורת הארצית,  היא מספרת את הצד שלה בעניין, ומגלה כי כמו תמיד צריך משוגעים לדבר כדי להקים משהו טוב.

לפני מספר שבועות פורסמה בעיתונות הארצית כתבה על עמותה שהקימו חברות של חיילים שנפלו, שסיפרו על הקשיים אותם הן חוות בקבלת תמיכה מהמדינה.  התוצאה מכך היא מחסור בהכרה ותמיכה בצערן כאשר נותרו לבד, לאחר שאהוב ליבן נהרג במסגרת שירותו הצבאי, והכל - בגלל שאין על אצבען טבעת נישואין.  מילה טובה אחת הייתה לנשים הללו בכל העניין, והיא לצפרא דווק, תושבת רעות ומנהלת מחוז מרכז באגף השיקום במשרד הביטחון.  דוויק היא זו שעזרה להן להקים עמותה ולקבל תמיכה במסגרת קבוצת תמיכה שהיא ארגנה.  דוויק היא הראשונה שלא אמרה להן "סליחה, אנו מאוד מזדהים עם כאבכן, אבל אין לנו יכולות לעזור לכם", תשובה שקיבלו במספר מקומות אחרים, שכן הן "רק" חברות של נופלים, ולא זכאיות מתוקף הגדרה זו לשום סיוע.

צפרא לא מכחישה שהיא גאה בעצמה על הסיוע שהגישה לחברות הנופלים: "אנחנו עושים את זה הרבה, כל משרתי הציבור, לא ברוע לב, אלא כי אנחנו שבויים בתפישות של עצמנו, סחוטים, ועובדים מאוד קשה וכל הזמן פונים אלינו בבקשות לעזרה.  דווקא משרד הביטחון בנקודה הזאת הוא סמל לשירות טוב, במצבים הקשים בהם אנחנו פועלים.  יכולתי לומר סליחה, זה לא בבית ספרנו... ולסגור את העניין, אבל לא סגרתי, ונפתחתי לכיוון אחר, כי היום עמותות יכולות לעשות הרבה מאוד דברים שאנחנו כקהילת שירות ציבורית לא יכולים לעשות".

בזכות פיליס

במשך שנים פנו למשרד הביטחון אימהות של נשים, שאיבדו את אהוביהן בצבא והציגו את כל הסימנים של יגון ושכול.  משרד הביטחון, אשר יכול לתת סיוע רק לאנשים בדרגת קירבה מוגדרת בחוק, לא היה יכול לסייע להן, ונדרש להפנות אותן למסגרות טיפוליות קהילתיות שונות.  אסון המסוקים שינה את כל התמונה.  לאורך כל השהות של צה"ל בלבנון הגיע זרזיף פניות מאמהות לחברות של נופלים במצוקה לדוויק, בבקשה לעזרה.  עם אסון המסוקים, היה לה ברור כי כאן תידרש עזרה דחופה, ובישיבה של בכירי משרד הביטחון הציעה דוויק להקצות משאבים לקבוצה להתערבות טיפולית מיידית לחברות הנופלים, שתפעל דרך אכ"א בצה"ל (פשוט עקב הבירוקרטיה), וכך היה בקבוצת טיפול אחת ויחידה.

יום אחד התבקשה צפרא לשוחח עם אישה בשם פיליפס חיימוביץ', שסיפרה על בתה הצעירה מיכל, שאיבדה את חברה בלבנון והייתה במצוקה נוראית.  דוויק: "מיכל ואבי, החבר שלה, עמדו להינשא ופיליס שיטחה בפני את כאבה של האם שרואה בכאבה הנורא של בתה, ותיארה את כל הסימפטומים של עצב ויגון כתגובה למוות של אדם אהוב, ואני מקשיבה לתיאור שלה ויודעת איך צריך לעזור, אבל לא יכולה לעזור דרך הכלים של אגף השיקום".  פיליס רצתה קבוצת תמיכה ולא טיפול פסיכולוגי פרטני אותו הייתה יכולה לממן לבדה, וצפרא ייעצה לה להקים קרן מסודרת לגיוס כספים לשם כך.

תוך שבוע חזרה פיליס לצפרא עם קרן מסודרת.  מכאן הייתה הדרך סלולה.  דוויק השיגה את המנחות לקבוצה דרך משרד הביטחון והקרן התחילה מייד לגייס כספים.  ראוי אולי לציין כי גם דוויק נתנה סכום כסף התחלתי, כדי לקדם את העניינים.

בשלב זה הקבוצה התחילה לעבוד.  "לא היה קל להגיע לכולן, כי הנושא עבר מפה לאוזן.  הקבוצה התחילה מ-11 חברות וירדה לשבע חברות שקיבלו את כל הטיפול.  כשהעניינים כבר רצו חלק, ישבנו לעשות סיכום ביניים כדי לראות מה עושים הלאה, ואמרתי לפיליס: "טוב, עכשיו צריך ללכת לראש אכ"א ולקבל הקצאה של כסף לפעילות סדירה של הקבוצה".

פיליס, שהכירה קצינים בכירים בצבא מאחר שלימדה אותם אנגלית, הגיעה לראש אכ"א שאכן הקצה את המשאבים ולשם כך הקימה עמותה רשומה כחוק.  "מאז, הכל פועל כמו שעון" אומרת דוויק.  משרד הביטחון מעביר כספים לצבא, כעשרים אלף שקלים בשנה לטובת פעילות העמותה, שאף היא מתחילה להיות מוכרת יותר ויותר: "היום זה די מוסדר וקצינות נפגעים בצבא מחזיקות בידן דף מידע ובו את הטלפון של פיליס ותמר חיימוביץ' והן מוסרות אותו לכל חברה שהן מזהות בביקורים במשפחות הנפגעים".  גם קצינות הת"ש מתחילות להיות מודעות לפעילות העמותה, ומפנות אליה חיילות שחבריהן נפלו.  העמותה פועלת כבר מספר שנים בהצלחה מרובה, ופיליס הפסיקה ללמד אנגלית לתקופת מה והתפנתה להקדיש את כל מרצה לניהול העמותה וקידום המודעות אליה.  מיכל בתה, שלמענה בעצם הקימה פיליס את העמותה, התחתנה, ודוויק הייתה בחתונה, שהיא חושבת ש"הייתה החתונה השמחה ביותר שהייתי בה".

דוויק גם מחזקת את המסר לציבור, כי יש תמיד דרכים לעשות גם את מה שחושבים שלא ניתן לעשות: "כדי להזיז פרוייקט צריך שני דברים: משוגע שירוץ ומשוגע שיקשיב וירים את זה... מעבר לסיפור המרגש, המקרה הזה יכול לשמש כסיפור לכל משרת ציבור בכל תחום, להראות שיש פתרונות ואפשרויות להגיע לדברים.  ולפיליס באמת מגיע פרס על העקשנות ועל זה שהיא מנהלת את השירות הזה יוצא מן הכלל".