פינת השלולית מאיר עוזיאל \ תמר חיימוביץ' "מעריב סופשבוע" - 1 באוקטובר 1997

איש השנה היה הלוחם בלבנון. כמה יפים הם, כמה ענקים הם. "שמי תמר", כתבה לי תמר חיימוביץ' מקרית-אונו בימים האחרונים לשנה זו.  "אני אחותה של מיכל, שחברה אבי נהרג בלבנון.  הקטע נכתב על ידי בעת השבעה". מה מפעים ונורא הוד הוא הדור הצעיר והחזק שלנו, שחי בתוך האהבה ובתוך השבעה, בתוך הגבורה ובתוך הנעורים גם יחד. אבי, החבר של מיכל הוא סגן אבי בוק מסביון, שנהרג בעת קרב מפגיעה ישירה של פגז מרגמה, בשעה שעבר בין העמדות במוצב לוודא כי שלום לחייליו.  אבי ומיכל ציפו ליום אירוסיהם, שהיה אמור להיערך בדיוק בתאריך השבעה.  אני רוצה שלא תשכחו את אבי, את מיכל, את תמר, את כל הנסיכים והנסיכות שלנו שנמצאים לידינו ושאנחנו לא תמיד רואים את נסיכיותם.  חישבו עליהם ועל כל חבריהם בימי ראש השנה הבאים, כי הם אפשרו אותם. וכך כתבה תמר: בשלולית גדלו שניהם, נסיכה ונסיך של אמת, נועדו זה לזו, כך ידעו כולם, ובסוף נוכחו כך אף הם.  אהבו אהבה גדולה, טהורה, רחבה מלתאר.  תכנן לכרוע ברך ולאמצה לו לאישה, שהרי נסיכתו כבר הייתה. הנסיך היה חדור אהבת עמו ומדינתו, ראה בשירותו שליחות.  הרגיש כי ניתנה לו זכות.  הנסיכה תמכה, כי האמינה בצדקת דרכו, וראתה כי הוא מאושר.  אהבה הרעיפה גם כשהיה בשלולית ניכר. כתב הנסיך לנסיכתו בכל עת, מילות אהבה, ערגה, ציפיה למימוש אהבת האמת.  ספרו את הימים עד מוצ"ש, בו יכריזו קבל עם ועדה, כי נסיכתו היא שלו ותיערך חתונה.  תכננו להקים שלולית משל עצמם.  צלולה, מוארת ומאושרת. אך אור ליום ראשון נקטע החלום, עת פעלו ברשעות כוחות אופל ושאול.  הנסיך נקטף אל פרחי מרום, הצטרף לצבא שמים, והתקבל בזרועות פתוחות בידי חברים, חיילי הרקיע. ונסיכתו נותרה כאן, המומה וכואבת.  הרי כה מלא חיים היה ופתאום הלך.   שואבת כוח ממורשתו שהותיר לה, למצוא טוב בכל דבר ועניין, היא מקדמת באצילות את חבריו ופקודיו, בגב זקוף ובחיוך מנחם. נותרה והנסיך שלה בלבה עמוק פנימה, עם משפחה, חברים, ופקודים מקיפים.  הנסיך נקטף והוא בן 22.  חייו נשזרו באלפי חיים אחרים.  כל אחד ממכריו ישא זכרו לעולם, ואולי בכך נסיעתו תנוחם.  הוא ידאג לנסיכתו שם מלמעלה, יעניק לה כוחות, עידוד ואהבה. נוח בשלום על משכבך, נסיך של כולנו.