לבד עם הכאב
בתאל נפתלי
M news - 4.5.2008

שרי אברהם ממודיעין שכלה את חברה אופיר בסול חודשים ספורים לפני חתונתם. אולם המדינה שאינה מכירה באופן רשמי בחברות חללי צה"ל, הותירה אותה ונשים במצבה להתמודד לבד עם האובדן. השבוע, בסיועה של עמותה המעניקה להן תמיכה נפשית, יתקיים לראשונה טקס זיכרון מיוחד

צילום: חורחה נובומינסקי

ביום שישי הקרוב (2.5) יתקיים טקס ייחודי באתר ההנצחה ליוצאי קהילת זגלמביה שפותח עבור נשים רבות את יום הזיכרון הפרטי שלהן. אחת הנשים שתהיה שם היא שרי אברהם, בת ה-30 ממודיעין, מורה בבית הספר הדמוקרטי. לפני 11 שנים שרי שכלה את החבר, אופיר בסול, אבל למרות הכאב היא המשיכה הלאה. היום, ביחד עם בעלה, מוטי, ושלישיית הילדים שנולדו לפני שנתיים וחצי היא ממשיכה להנציח את אופיר.

האהבה

כמו הרבה זוגות, שרי ואופיר הכירו דרך חברים משותפים. "כשאופיר התגייס למחלקת סיוע של גדוד 13 בגולני, הלכתי לטקס שלו בתור ידידה. כשיצאתי לשירות לאומי העניינים התחממו, הוא היה מגיע לבקר אותי בסמינר הכנה שהיה בקיץ עד שיום אחד הוא הציע לי לצאת לדייט. אמנם נכנסתי ללחץ אבל מאותה יציאה החברות בינינו החלה באופן רשמי והאהבה שלנו היתה באמת משהו מיוחד. לכל מקום שהייתי הולכת הוא היה בא אחרי, גם אם הייתי הולכת בסך הכל לשנייה לעזור במטבח. תוך שלושה שבועות אופיר כבר אמר לי שהוא לא צריך להמשיך לחפש כי הוא מצא את בחירת ליבו. לי לקח קצת יותר זמן להבין שזה הבחור איתו אני רוצה לחלוק את חיי. בכל מקרה, כעבור מספר חודשים כבר היה ברור לשנינו שהסיפור יסתיים בחתונה. החברות שלנו היתה 'חברות של צבא', התראינו בעיקר בסופי שבוע. בתחילת החברות לא היו לנו פלאפונים אבל הוא הקפיד להתקשר אלי כל יום מטלפון ציבורי ולשלוח מכתבים".

חששת שיקרה לו משהו במהלך השירות?
"האמת היא שלא חשבתי אפילו לשנייה שיקרה לו משהו. סיטואציה כזאת לא נראתה לי מציאותית. גם אופיר לא חשש מהשירות ולא חשב שעלול לקרות לו משהו רע, אבל אני זוכרת שפעם אחת הוא אמר לי: 'אם יקרה לי משהו, תאהבי מישהו אחר. תמשיכי הלאה בחיים'. באותו רגע לא התייחסתי למה שהוא אמר. שכול נראה לי דבר רחוק שקורה רק לאחרים, הייתי בטוחה שלנו זה לא יקרה".
עד היום טופלו בעמותה כ-270 חברות וחברים של נופלים, מתוכם כ-40 חברות של חיילים שנהרגו במלחמת לבנון השנייה. השנה החליטה שני אומיאל, חברה בעמותה שאיבדה לפני שש שנים את בן זוגה, סמל מרום פישר, במבצע "חומת מגן" בג'נין, לערוך טקס זיכרון אלטרנטיבי, שייערך ימים ספורים לפני יום הזיכרון הממלכתי, ובו יוכלו גם החברות להשמיע את קולן ולהביע את כאבן.

למרות הביטחון שהפגינה שרי בתחילת השירות הצבאי, דווקא לקראת הסוף היא החלה לחשוש שמשהו עלול לקרות. השנה היא 1997, תקופה חמה בלבנון. אסון המסוקים שהתרחש בפברואר, ואסון השייטת שהתרחש בספטמבר היו רק חלק מהמכות שישראל ספגה והגבירו את החששות. שרי: "אסון המסוקים היה הרגע הראשון בחיים שלי שהיתה לי תחושה לא טובה בקשר לשירות של אופיר, בייחוד כשהוא אמר לי שהוא עולה למארבים בלבנון. אחד החיילים של אופיר נפצע קשה והוא רצה ללכת לבקר אותו, אבל בגלל שעיכבו אותו בבסיס הוא לא הספיק ללכת והחייל נפטר. כמובן שאופיר חזר הביתה מאוד מדוכדך ופתאום הוא אמר לי: 'את יודעת מה? לפי המצב שלו אחרי שהוא נפצע, עדיף שהוא לא בחיים, לפחות הוא לא סובל'. הזדעזעתי ממה שהוא אמר ובכיתי המון, חשבתי לעצמי שברור שעדיף שבן אדם חי בכל מקרה. למחרת דיברנו בינינו והחלטנו, באופן רשמי, שאנחנו נתחתן כשהוא ישתחרר. כיוון שמדובר היה במספר חודשים בודדים אמרנו שנחכה לספר להורים עד לאחר השחרור. ביקשתי שנספר לחברים הטובים כדי שיהיה לי עם מי לדבר על החתונה בזמן שהוא בצבא ובדיעבד אני ממש שמחה על כך, כי לפחות הוא זכה קצת להרגיש שמחה ואיחולים של מזל טוב מאנשים אחרים. במהלך השבוע שהיה בבית, אופיר לא הפסיק להיפגש עם קרובי משפחה וחברים. אמא שלו, דינה, מפרשת את השבוע הזה כפרידה שלו מכולם. אני אישית לא יודעת מה לחשוב כי הרי הוא לא ידע את העתיד. כשהוא נפרד ממני לפני שיצא לצבא זה היה ממש מוזר, הוא כל רגע בא אלי תוך כדי שהוא התארגן לצאת".

אופיר בסול ז"ל

הבשורה

איך שמעת שאופיר נפגע? "אופיר יצא למארב ואני חיכיתי לטלפון ממנו. כיוון שהוא לא התקשר הלכתי לישון והנחתי את הפלאפון פתוח לידי. בשעה ארבע לפנות בוקר הטלפון צלצל ודינה אמרה לי שאופיר נפצע והם בדרך לבית החולים. וזהו, היא ניתקה. לא קלטתי ממנה באיזה מצב הוא ורצתי לחדר של ההורים שלי. התקשרתי לבית החולים אבל הם לא היו מוכנים למסור לי פרטים כי אני לא קרובת משפחה. איכשהו הצלחתי להוציא מהם מידע שהגיעו שני פצועים במצב קל. בדרך לבית החולים סיפרתי לאבא שלי שתכננו להתחתן, דיברנו עם דינה, ושמענו ממנה שהמצב של אופיר אנוש. מאותו רגע הרגשתי כאילו אני נמצאת בחלום בלהות. חשבתי לעצמי שבטח נצטרך לדחות את החתונה כדי שהוא יעבור שיקום, אבל לא חשבתי לרגע שאני הולכת לאבד אותו. הגעתי לבית החולים והכניסו אותי לחדר שם היו כולם, מחכים לשמוע מה מצבו. אחרי 40 דקות נכנס צוות של בית החולים שאמר שהם ניסו לעשות הכל אבל הלב לא עמד בניתוח. התחושה היתה נוראית. הייתי בטוחה שאני אחזור הביתה, אלך לישון ובבוקר אגלה שהכל היה חלום רע".

האינסטינקט הראשוני של שרי היה לברוח הביתה, אך היא החליטה להישאר כשהציעו לה להיפרד מאופיר: "נכנסתי יחד עם אבא שלי לחדר שבו אופיר שכב. אופיר היה מכוסה ברוב הגוף אבל נראה דווקא בסדר. ליטפתי את הלחי שלו, שהיתה עדיין חמה, ונישקתי אותו במצח אבל הוא היה נוקשה. פתאום הרגשתי שזה לא היה אופיר שהכרתי אבל הייתי גיבורה, אמרתי לו: לך לשלום, נשמור על המשפחה שלך".

ההתמודדות

בתקופת 30 ימי האבל הראשונים שרי היתה בבית הוריו של אופיר. הקשר הטוב בינה לבין משפחת בסול שהיה קיים בתקופת החברות, סייע רבות בזמן האבל. "בימים הראשונים אבא שלו, עזרא, בקושי התייחס אלי", שרי נזכרת. "כשניגשתי אליו הוא אמר שהוא לא יודע איך הם יצליחו גם להמשיך לאהוב אותי וגם להרפות ממני ולתת לי להמשיך הלאה, בו זמנית. האמת היא שהקשר בינינו נהדר עד יום. למרות הקושי הרגשי, הם היו בחתונה שלי ועזרא בירך מתחת לחופה. אנשים היו מאוד ביקורתיים לגבי הקשר בינינו, בטענה שהקשר הזה לא בריא לי ולא מאפשר לי להמשיך הלאה. אבל לי היה ברור שזה מה שטוב לי. כשהיו שואלים אותי מתי אני ממשיכה הלאה אמרתי לעצמי שאי אפשר להאיץ תהליכים וכל דבר צריך לבוא בזמנו".

אחת התחושות הקשות ביותר של שרי היא לגבי מה שעבר על אופיר לאחר שנפגע: "הוא הוביל את הכוח שחזר ממארב והם עלו על מוקש. אני יודעת שהיו הרבה פאשלות בטיפול בו כי חשבו שהוא במצב טוב יותר ממה שהוא היה. בהתחלה מאוד כעסתי אבל אני מבינה שזה לא באשמת אף אחד. כל מי שהיה איתו היה ילד כמוהו וזו סיטואציה שמאוד קשה לתפקד בה. התחושה הכי קשה מבחינתי היא לדעת שאופיר סבל. הוא ביקש משככי כאבים ולא נתנו לו כדי שלא יאבד את ההכרה. מצד שני אני לא נותנת לעצמי להיכנס למחשבות האלה יותר מדי כי אני לא מסוגלת להכיל את הכאב".

איך ממשיכים הלאה?
"כיוון שאופיר היה כל החיים שלי לא יכולתי לדמיין את החיים בלעדיו. לא נשאר לי כלום. זה תמיד נשאר איתך, אף פעם לא משאירים מאחור כאלה דברים. אבל אני יכולה לומר שרק שנה וחצי אחרי מה שקרה הרגשתי שאני לא קמה בבוקר מכוח האינרציה בלבד. הרגשתי שאני רוצה לתרום יותר בחיים שלי. למרות לימודי התקשורת החלטתי שאני רוצה לחנך ילדים ונסעתי גם לשליחות בחו"ל. כל זה כחלק מהמעבר שלי לחיים משמעותיים יותר. לפעמים אני מרגישה שאני צריכה להספיק לעשות יותר דברים בחיים, במקומו, כי הוא לא זכה לעשות הרבה דברים".

קרן אור

אחת מנקודות האור של שרי בהתמודדות עם האובדן היא העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל שהוקמה מיד לאחר נפילתו של אופיר. שרי, שהיתה אחת מחברות הקבוצה הראשונה של העמותה, מספרת על ההקמה ועל החשיבות הרבה עבור חברות של חללי צה"ל, שלא מקבלות הכרה באופן רשמי: "העמותה נתנה לי המון. מדובר בנשים מופלאות שעושות כל כך הרבה. במהלך השבעה הגיעה אלי מיכל חיימוביץ שחבר שלה, אבי בוק, נהרג שבוע לפני. היא ראתה אותי בטלוויזיה, החליטה לבוא כי סך הכל הגורל שלנו משותף ומאז החלה ידידות. אחרי חודש וחצי היא סיפרה לי שאמא שלה רוצה להקים קבוצת תמיכה. אמא של מיכל, פיליס, התקשרה לצבא, השיגה תרומות והתחילה לכנס אצלה בבית מפגשים שבועיים. היינו נפגשות, כעשר בנות, פעם בשבוע ומדברות. אני לא יכולה לומר שבלי הקבוצה הזו לא הייתי מתגברת אבל אני יכולה לומר שהקבוצה סייעה המון. התחושה הקשה ביותר במצב הזה היא תחושת הבדידות. הבן אדם שהיה הכי קרוב אליך נהרג ופתאום מצאתי את עצמי בודדה מאוד. בקבוצה הזו יושבות בנות שנמצאות במצב דומה והתחושה שאני לא לבד במצבי מאוד מנחמת".

איזה קושי מייחד את החברות השכולות?
"הבעיה שלנו היא שאין הכרה רשמית מהמדינה. אני יכולה להבין את הקושי של הצבא כי הוא לא יכול להגדיר מה זה חברה. יש חברויות נפש שלא מוגדרות, יש חברות קצרה מאוד ולכן הצבא שם את הגבול ואמר שהוא מסייע לאלמנות. אנחנו בתור חברות, גם אם אין לנו טבעת, נפגעות לא פחות. התמיכה שאנחנו צריכות היא לא תמיכה כספית אלא תמיכה נפשית. לכל אלמנה יש קצינת נפגעים שמבקרת אותה, ואלמנה מקבלת הזמנות לטקסים. אנחנו כחברות לא מקבלות כלום. אין מקום לביטוי לכאב שלנו. לי במקרה יש קשר טוב עם המשפחה של אופיר וכך אני יודעת על טקסים שמתקיימים. אבל מה עושה מישהי שאין לה כזה קשר עם המשפחה?"

מהו הערך המוסף שנותנת העמותה?
"אני חושבת שהייחודיות של הקבוצות האלה היא שמדובר במקום בו את לא לבד. כל אחת עוסקת בפן שונה אבל כולן עוברות משהו דומה וזה מאוד מנחם. אני דיברתי הרבה על התגובות של אנשים סביבי, על מערכת יחסים עם ההורים ועל זה שהסביבה לא נותנת לי להיות עצובה. היו בנות קבועות שלא דיברו אף פעם. הן לא הפסידו אפילו מפגש אחד אבל הספיק להן רק לשמוע בלי להוציא מילה אחת, וגם זה בסדר. אחד הדברים שקיבלנו בקבוצת התמיכה הוא שכל דרך התאבלות היא לגיטימית וזו גישה שלא מתקבלת בסביבה הקרובה. לצערנו הרב במדינה שלנו יש הרבה אסונות והעמותה מהווה עוגן, היא עושה עבודת קודש". שרי מספרת שהעמותה משתדלת להתאים את עצמה לכל אחת ואחת באופן ספציפי: "בתקופות 'עמוסות', כשיש הרבה חללים, מחלקים את הקבוצות לפי גילאים ולפי אזורים בארץ. בדרך כלל יש 12-13 בנות שכל אחת באה מרקע דתי או כלכלי שונה, היסטוריה אחרת ומערכת יחסים אחרת ולכן לא פשוט לאחד קבוצה כזו. הדבר היחיד שמשותף הוא אובדן של החבר. אני חייבת לומר שמנחי הקבוצות הם אנשים מקצועיים, בעלי ניסיון בעבודה עם שכול. הדינמיקה בכל קבוצה היא שונה אבל סך הכל עד כה ההצלחה גבוהה".

ההנצחה

לזכרו של אופיר הוקמו לא מעט מפעלי הנצחה. יצא ספר לזכרו, נתרמו בתי מדרש, ספר תורה, קרן תרומות "חסדי אופיר" ולאחרונה יצא אף סרט. שרי חושבת שההנצחה הטובה ביותר היא עצם העובדה שמדברים עליו: "אופיר נגע בחיים של כל כך הרבה אנשים וכל שנה מחדש מגיעים אנשים חדשים לטקסים ומספרים על אופיר. מבחינתי ההנצחה הטובה ביותר היא שמדברים עליו וזוכרים אותו ולכן חשוב לי שהילדים ידעו עליו. מדאיג אותי מה יהיה בעוד 20 שנה, אני לא רוצה שאופיר יישכח".

ואכן בסלון של שרי עומדת תמונה ממוסגרת של חייל. הילדים הקטנים של מוטי ושרי יודעים שהתמונה היא של חייל אמיץ בשם אופיר. משפחת אברהם ומשפחת בסול נמצאים בקשר מצוין לא מעט בזכות הפרגון של מוטי. שרי מספרת שבהתחלה היא לא היתה בטוחה שתהיה מסוגלת לאהוב שוב: "כל הזמן אמרתי לעצמי שהלב שלי מלא רק באהבה כלפי אופיר ולא הבנתי איך יהיה מקום שאני אוכל לתת למישהו אחר? אבל כנראה שאלוהים עושה משהו כי עובדה שיש לי מקום בלב לעוד אהבה ב-100% כלפי מוטי, בעלי. המחשבה שהכי הטרידה אותי היא מה יהיה כשבעלי יצטרך ללכת בעתיד למילואים ואני אצטרך לכבס שוב מדים ולהריח אותם. ברגע שמוטי סיפר לי שהוא נכה צה"ל ולא יעשה מילואים נגולה לי אבן מהלב ואמרתי לעצמי שזה לא מקרה שנפגשנו. מהר מאוד החלטנו להתחתן. מוטי מקסים, אני ממש זכיתי בפיס והילדים שלי הם האור של חיי. אני באמת חושבת שצריך להיות אדם מיוחד כדי לצאת עם מישהי שחבר שלה נהרג בצבא. זו סיטואציה לא פשוטה ואני בורכתי בבעל כמו מוטי שמבין אותי. אני חושבת שאופיר מאוד גאה בי. ברור לי שהוא רוצה שאני אמשיך הלאה".

ההזמנה

מה עובר עלייך בכל שנה במעבר החד מיום הזיכרון לחגיגות העצמאות?
"אני מרגישה שיום הזיכרון לא נועד בשבילי או בשביל המעגל הראשון של אופיר כיוון שאנחנו זוכרים כל השנה. ולגבי יום העצמאות, מאז הנפילה של אופיר קשה לי לחגוג עצמאות בערב אבל אני מבינה את הרעיון מאחורי החיבור גם אם קשה לי לעשות את המעבר בקלות. מצד שני גם אם היה פער של חודשיים בין יום הזיכרון ליום העצמאות היה לי קשה לי לחגוג כי הקשר למדינה הוא אמביוולנטי. מצד אחד נתתי לה את הדבר הכי יקר לי ומצד שני יש אכזבה מכל ההתנהלות. למשל כעסתי כשהיתה נסיגה חד צדדית מלבנון. אמרתי לעצמי למה אופיר מת? היה לו אידיאל להגן על העם והרגשתי שהמדינה מאכזבת אותו. התחושות שלי התעצמו בעיקר כשראינו במלחמת לבנון השנייה שהמהלך הזה היה טעות".

ביום שישי (5.2) ב- 10:30 בבוקר, כאמור, יחל הטקס שמיועד לנשים כמו שרי. העמותה לתמיכה נפשית לחללי צה"ל ראתה שבטקסים הלאומיים אין מקום רשמי לחברות והחליטה לעשות מעשה ולארגן טקס מיוחד עבורן. "תראי", אומרת שרי בהתרגשות ובידה ההזמנה לטקס. "סוף סוף, אחרי 11 שנים קיבלתי הזמנה לאירוע שקשור לאופיר. זה דבר גדול. באמת גדול", היא אומרת.